כמו שכתבתי פה שבוע שעבר, ההחלטה לפטר את לאה אביר ממוזיאון חיפה לא עוברת בשתיקה. העצומה עליה חתומים כבר כ-260 אוצרות, אוצרים, אמניות, אמנים, אנשי תרבות ואקדמיה, הגיעה גם לחו"ל והתפרסמה במגזין ArtForum. זה משמח מאד לראות סולידריות כזאת מעולם האמנות הגדול. אני מקווה שהשתיקה וחוסר התגובה מכיוון עיריית חיפה ובעיקר ממנכ"ל מוזיאוני חיפה ניסים טל, יתחלף במתן תשובות והחלטה לשנות כיוון בכל מה שקשור למינוי אוצרות ומתן חופש פעולה.

–

לאה אביר

 –

בתל אביב, מתגברת המחאה נגד ההחלטה של העירייה לסגור את סדנאות האמנות של מוזיאון תל אביב ברחוב דובנוב. 70 המורים במקום מתכננים שורה של צעדי מחאה, ביניהם שליחת מכתבים לראש העיר, טלפונים ללשכה והפגנות. תשובת העירייה שבשכונה דרושים גני ילדים ולכן הסדנאות נאלצות לפנות את מקומן, התגלתה כלא ממש מדויקת, אחרי שרבים הפנו את תשומת לבה של העירייה לכך שבמתחם שרונה, מרחק של 200 מטר מהסדנאות, יש שטחים ומבנים עירוניים שעדיין לא הוקצו. הם יכולים לשמש כגני ילדים נהדרים במידת הצורך.

–

שרון קנה

–

ביום חמישי האחרון, התקיים מפגש בנושא החרם האמנותי על ישראל בעקבות דוח שכתבה האוצרת חן תמיר ומפגשים שנעשו לאורך זמן בין אנשי\ות אמנות המעורבים בנושא מתוקף תפקידם או הקשר הרציף שלהם עם חו"ל. המפגש שנמשך מעל שלוש שעות, עורר דיון ראשוני על ההשפעה של החרם על ישראל, מקורות ההשראה שלו והרצון לנקוט מולו עמדה, או להשאר במצב "אגנוסטי" כפי הצהירה תמיר על עצמה. בעיני, משמעות המפגש היתה בזוויות השונות שעלו הדוברים\ות לגבי המפגש האישי שלהםן עם החרם או נציגיו והאופן שבו היו צריכים להתמודד עם זה, כמו שסיפרו איל דנון על שיתוף פעולה בין המרכז לאמנות דיגיטלית והמרכז לאמנות פלסטינית בתחילת החרם, או דנה יהלומי שסיפרה על דיון שאירחה תומכת החרם בארה"ב, שעמד בפני החרמה מכיוון ש'תנועה ציבורית' השתתפה בו. עלו גם הצעות להתמודדות: הילה כהן שניידרמן העלתה את ההצעה ללמוד ערבית כדרך לתקשורת עם העולם התרבותי שסובב את ישראל, וקובי סניץ העלה את האפשרות להצטרף לחרם ולהקמת מוסדות תרבות אלטרנטיביים. לקראת סוף הדיון חן תמיר הזכירה שלמעשה אין ממש חשיבות מבחינת החרם, מה יחשבו עליו הישראלים. אך אולי הדיון יקדם מחשבות יצירתיות לפתרון המצב החברתי\תרבותי שאנו שרויים בו היום. הערב כולו שודר ברדיו חלאס, ואפשר לשמוע את ההקלטה כולה אצלם. החרם הוא אולי אחד מזרמי העומק החזקים ביותר שקיימים כרגע באמנות המקומית ועבור אמנות ישראלית בעולם, שווה להכיר את השיח לגביו ולעקוב אחרי הכיוון שאליו הוא יתפתח.

–

רבקה גלעד

–

לסיום, סיפור ושלוש תערוכות: לפני שנה, נסעתי לירושלים. קצת אחרי שירד פתית השלג הראשון, נהג המונית שנסעתי בה התקשר למוקד שלו להודיע שהוא מוריד אותי ביעדי וממשיך הביתה, כי יש שלג. הספקתי לחזור לתל אביב באותו יום עוד לפני שהשלג התחיל אפילו להצטבר על הקרקע, אך יומיים אחרי זה צעדו ירושלמים תקועים מהמכוניות שלהם בשער הגיא עד בתיהם בעיר בגלל השלג שחסם את הכביש. החורף הירושלמי הוא רציני, והם מתייחסים אליו ככזה – בית הספר מוסררה פותח ביום חמישי את תערוכות החורף שלו, שתי תערוכות יחיד ותערוכה קבוצתית:

–

חצי מגרש להשכרה: שרון קנה. אוצר: צבי גסטון איצקוביץ

שלושים ואחד לילות: מגדלנה דפנר. אוצרת: איילת השחר-כהן

מארגנת משבשת מחברת: מירב בוננו, יעל וקסלר, רבקה גלעד. אוצרת: דפנה איכילוב

בית הספר מוסררה ברחוב הע"ח הוא תמי מקום שנעים להגיע אליו, ואם כבר חורף, זאת נראית לי הפתיחה הנכונה להיות בה.

נתראה בערב!