דנה (ורדנה) סימוניאן בוגרת המחלקה לצילום בצלאל. בת לעולים מברית המועצות, גדלה באשדוד. האסתטיקה שלה מושפעת מקולנוע סובייטי וסוריאליסטי, היא לוכדת את הפינות המוזנחות של היום יום ומנסה ליצור ייצוג הולם לשכבות החלשות בחברה. הנושאים המדוברים בעבודות שלה הם גלות, עקירה וחזרה למולדת.

–

בסדרה השנייה המוצגת כאן היא מאפשרת הצצה לתרבות גוועת שהתהדרה.

–

"קייב נחרתה בזיכרוני כעיר אפרורית. אי אפשר היה לראות את השמים והשלג לא פסק. התיישבתי לאכול בבית קפה מרכזי. מלצרית בעלת חיוך קלוש הביאה כל הזמן עוד ועוד דברים. מרכזי קניות וחנויות כולבו היו מלאים. רעש של אנשים מילא את החללים, גרביוני ניילון של נשים צעירות רשרשו. חשתי זרה. לא הייתי בהירה כמו הנשים שם. סגנונן מוקפד, וציפורני ידיהן משוחות בלק. עם זאת, פניהן מלנכוליות. טיילתי ברחובות. ילדים השליכו לחם יבש לנהר הדנייפר ובכל פינה ניצבו דוכני מזכרות. שווקי האוכל היו קשים לעיכול. זבובים נחו על פגר חזיר שניצב במרכז החלל, כלבים גדולים היו שרועים בין הדוכנים וקשישים ספרו מטבעות בידיים רועדות. 

–

חזרתי לעיר עשור אחרי מות אבי, כדי לנחם את סבתי. הבית שלה היה מאובק. מהשטיחים עלה ריח טיח. הרהיטים היו כבדים, עשויים עץ. כוננית הספרים הייתה עמוסה בספרי קודש ובאיקונות של מרים וישו. תריסר נרות דלקו יום ולילה. על התקרה מצאתי קורי עכביש, בפינת החדר היו פירורים שהעלו עובש ועל החלון היו עקבות זליגה יבשים. החצר בקדמת הבית הייתה שוממת. העצים היו עדיין ערומים. לא היה זכר לשמש. התהלכתי ברחובות והרגשתי שהוא מביט בי מתוך פרצופים זרים. כך יצרתי איתו מפגש מחודש. 

–

הוא הרבה לשבת עם סיגריה בין אצבעותיו כשספר מונח לחיק רגליו. מעולם לא סיפר מה הרגיש. את מה שאני כן יודעת השלמתי לעצמי בראש. הוא לא אהב את השגרה – היא כיבתה אותו. בזמן השבעה הטלפון לא הפסיק לצלצל. דלת הכניסה נטרקה עשרות פעמים. סלי קניות, חומרי ניקוי ובקבוקי אלכוהול זרמו לחלל המטבח. לא קל היה להיפטר מחפציו. הבגדים היו ספוגים בריח הזיעה שלו. מיינו ניירות, כרטיסי ביקור, פנקסים ותלושי שכר. מדליות לאות הצטיינות בצבא, סכינים מתקפלות ואולרים. דיפלומות מאוניברסיטת קייב, מצתים עם הקדשות חרוטות, תמונות שצולמו עוד בברית המועצות, מכתבים, סיגריות ובושם מבית איב סן לורן. את מה שהחשבנו ללא חשוב דחפנו לשקיות פלסטיק שחורות. כשחלה, התיאבון נטש אותו. בכל פעם שהבטתי בו נראה היה מהרהר במחשבות קשות. שתי קופסאות סיגריות שנהג לעשן ביום הצטמצמו לכמה שאיפות. הקופסה האחרונה שעישן עוד שוכבת במגירת האטבים במרפסת השירות שלנו. תמונות רבות נחרטו בזיכרוני. בזמן שחלה, גבותיו התכווצו בזעף לעיתים תכופות. וכך גם קיבתי. 

–

הוריי נפרדו מכל מה שידעו והכירו, ארזו מזוודות עטופות בסדינים ישנים והגיעו לישראל. הם לא ידעו מה מצפה להם – מלבד פרדסי התפוזים. 

–

מה שסיפרתי קרה לפני המון שנים, בחיים אחרים. חיים בהם התושבים אפורים כמו העיר שבה הם חיים."

–

–

–

–

–