דנה (ורדנה) סימוניאן בוגרת המחלקה לצילום בצלאל. בת לעולים מברית המועצות, גדלה באשדוד. האסתטיקה שלה מושפעת מקולנוע סובייטי וסוריאליסטי, היא לוכדת את הפינות המוזנחות של היום יום ומנסה ליצור ייצוג הולם לשכבות החלשות בחברה. הנושאים המדוברים בעבודות שלה הם גלות, עקירה וחזרה למולדת.

–

זו סדרה שלישית המוצגת כאן במגזין 

הצילום מטפל בנו: חתולות רחוב יוקרתיות

–

את מקס פגשתי בקיץ 2001. הוא הגיע באמצע כיתה ב'—ילד מתוק, שחום, עם נמשים פזורים על פניו. הוא היה הראשון שנישק אותי—ל"ג בעומר, בדיונות של אשדוד. כל הכיתה ישבה סביב המדורה, ואני זוכרת היטב את הנשיקה החמה על לחי ימין שלי. גם את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בחולות האלה. אהבתי את העקצוץ בלשון, וגם את הדופק ברקות. פעם היו פה יותר חולות, הנוף הצטמצם והטבע נדרס. כך גם החשק לבקר בעיר.

–

כשהתבגרתי, התהלכתי ברחובות העיר עם נערות מפוקפקות. ישבנו תחת פרגולות—בערבי הקיץ החמים, ובגשמים. כולנו היינו בנות לעולים. צחקנו בקול רם מדי על נושאים ריקים מדי, הסתובבנו בעקבי סטילטו דקים ובצלליות קהות בעיניים. נראינו כמו קריקטורה של חתולות רחוב יוקרתיות. לאחת היה שיער חום- קופצני ועיני איילה, השנייה הייתה קפוצה ושותקת. ולשלישית היו עיניים קטנות, ירוקות ומלוכסנות.

–

בתיכון עבדנו במסעדות על קו החוף. מלצרנו. לא אהבתי את זה, כמו שאני לא אוהבת היום שום דבר שהוא לא צילום. אחרי משמרת לילה, בדרך הביתה, הייתי רואה חתולים דרוסים על הכביש, מונחים שם כאילו נרדמו בתנוחה לא טבעית. כנראה נהגים שיכורים.

–

אשדוד הייתה מלאה בהכל. חשיש. קוקאין. וודקה זולה שהתגלגלה ברחובות הדרומיים. ראיתי, אבל לא נגעתי. העדפתי דברים אחרים. הייתי ישנונית רוב הזמן, מרבה לחלום בהקיץ. צללתי לחלקים ריקים. כשמבטי היה נודד החוצה—לרחוב, לשמיים, לעצים הדקים שעמדו שם ערומים—היה זה חלק ממעגל אין-סופי של הרס וריפוי.

–

אולי עם קצת פחות מזל, החיים שלי היו נצבעים בגוונים אחרים. אבל היו לי אינסטינקטים שכיבדתי. תמיד הקפדתי להשתמש בחוט דנטלי, מעולם לא לגמתי מכוס זרה, וציפורניים מלוכלכות הופכות לי את הקרביים. תמיד השתמשתי בציניות כפרקטיקה של הומור—זה מאפיין את הדור שלי, דור שלא מוכן לסבול. אני נהנית ממסכות פנים ומלאכול כריכים כשאני רכונה על שיש המטבח. אני מעדיפה זר פרחים ולא סידור—שמקומו בימי זיכרון ולוויות. אני אוהבת כלים מזכוכית איכותית. ועץ מלא. אני אוהבת לצלם קקטוסים.

–

אני יודעת מתי אוהבים את הנשמה. זה נדיר. כשזה קורה, צריך להחזיק בזה חזק ולאהוב מהר. ולעזוב לאט. או שאולי להפך? אולי נכון יותר לאהוב לאט ולנטוש מהר? אני לא בטוחה. אבל אני כן מוצאת נחמה בזיכרון. גם אם זו רק רומנטיזציה לרגעים מהבהבים.

–