מחוץ לתמונה: 

נולדתי וגדלתי בתל-אביב וכעת אני גר בה עם בן זוגי ושני החתולים שלנו. תמיד אהבתי לשוטט בעיר בלי מטרה ואני חושב שזה בין הדברים שהכי ממלאים אותי. עוד תחביב גדול שלי הוא כניסה לבניינים שמיועדים להריסה בגלל תמ"א וכו. אני נהנה מהבילוש של לנסות להבין מי חי בכל דירה ומה היה הסיפור שלו. לפני בערך שנתיים פינו אותנו מהדירה האהובה שלנו ברחוב דפנה כי הבניין שלו יועד להריסה, והחלטתי לחזור ולשוטט בבניין שעמד עזוב רגע לפני שהרסו אותו. זאת הייתה חוויה סוריאליסטית לחלוטין כי נכנסתי לדירה שלנו וגיליתי שבאופן לא מפתיע בכלל עוד רבים שוטטו בה כמוני. מצד אחד הבית שלי שחייתי בו חמש שנים, ומצד שני מקום עזוב שכבר לא רק שלי.

–

גלריה אינדי, "חשיפת יתר", אסף אלקלעי, אבן ירושלמית, 2014

–

מה חלמת להיות כשתהיה גדול?

תמיד חלמתי להיות אסטרונאוט. אני חושב שאחד הדברים העיקריים שהניעו אותי לזה הייתה הסצנה של ולאס וגרומיט כשהם מגיעים לירח ומגלים שהוא עשוי מגבינה. חלום. לצערי אסון קולומביה קצת הוריד אותי מהרעיון הזה. מאז החלומות שלי השתנו, בין אדריכלות נוף לרפואה ודי נסגרתי על תחום האמנות ברגע שהגעתי ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב ונהנתי מכל רגע.

–

גלריה אינדי, "חשיפת יתר", ליר שנהב, שלושים ושמונה, 2025

–

מה אתה עושה בימים אלה? איך נראה סדר היום שלך בעת זו? 

ברגעים אלה ממש אני מקים את התערוכה "חשיפת-יתר" אותה אני אוצר בגלריה אינדי. התערוכה יוצאת מתוך הצילום המוקדם ביותר ששרד אותו יצר בשנת 1826 הממציא הצרפתי ניספור נייפס, שהציב קמרה אובסקורה אל מול חלון חדרו, וחשף לוחית מתכת משוחה בחומר רגיש לאור במשך שעות ארוכות. זה מצחיק כי מן הניסיון האיטי והעקשני הזה נולדה דמות רפאים: תצלום רועד ומטושטש של עיר על בתיה וגגותיה, שנראית כאילו היא כבר בדרך להיעלם. משמע שכבר ברגע הולדתו הצילום הופיע כמדיום ניסיוני, שבו העיר הייתה זירה לבחינת המתח המהותי בין ראיה ועיוורון שמוטמעים בו. "חשיפת־יתר" בוחנת מה קורה כשהצילום נדחק למצב קיצון – אור מסנוור שצורב את סרט הצילום, שימוש בפילם שפג תוקפו, ועדשה שנשארת חשופה במשך ימים. התערוכה מציעה מפגש בין חמישה אמנים הרותמים את המרחב העירוני כמרחב לבחינת גבולות הראייה והדימוי הצילומי, ומתעכבת על הרגע שבו אי־היכולת לראות עד תום עצמה נעשית תנאי למבט מודע יותר.

–

גלריה אינדי, "חשיפת יתר", בצלאל בן-חיים, קודאק 4, 2018

–

ברגע שאסיים את ההכנות האינטנסיביות לתערוכה אני אחזור לday job שאני אוהב בעמותת מרסל המדליקה. אני מנהל מטעם העמותה את עיזבון דודו גבע ואת עיזבון נפתלי וחנה בזם, וגם מנהל יחד עם עדי אנגלמן את היוזמה המשותפת עם קרן פלומס "נקודת מבט: כתבי אמניות ואמנים". נקודת מבט זה ממש הבייבי שלי כבר חמש שנים. בלב הפרויקט יש מאגר אינטרנטי של כתבי אמניות ואמנים שפעלו בישראל בעבר ובהווה, וכבר יש לנו בו מעל לחמש מאות טקסטים. בנוסף לזה אנחנו גם מקיימים סדנת כתיבה לאמנים פעם בשנה ואירוע ציבורי סביב ה-25 לאוקטובר (שהוא יום האמן הבין-לאומי). בזכות נקודת מבט זכיתי להאיר זרקור על אמניות ואמנים שנשכחו לגמרי כמו מרים שרון שהייתה האמנית הפמיניסטית הראשונה בישראל שכתבה עשרות טקסטים שגם נמצאים במאגר. אני מזמין את כולן וכולם לבקר ולראות את הפלא שיצרנו.

–

גלריה אינדי, "חשיפת יתר", בני אפרת, חלון גג (הצטברות אבק על העדשה, צילום של חלון הגג פעם ביממה), 1973

–

איך אתה חווה את הימים האלה, כאדם וכיוצר?

הייאוש הוא מאוד גדול ודרך ההתמודדות שלי משתנה לאורך הזמן, לפעמים אני חרד ולפעמים אני אדיש, לפעמים אני אקטיביסט שמפגין ולפעמים אני מעדיף להתנתק מכל החדשות ולהשתבלבל בתוך החיים הנוחים שלי. אני מרגיש שפן היצירתי שלי לא נפגע מהמצב ואפילו הרבה פעמים הוא המפלט שלי. לכן אני גם מנסה לרתום אותו לעשיית טוב בעולם ושינוי המצב. בחודשים הקרובים יצא בהוצאת מרסל ספר שיתמקד בפרוטו-ספר-אמן שיצר צבי טולקובסקי בין השנים 1976-77 סביב מסעות שערך למחנה הפליטים נועימה שהיה ממוקם צפון-מזרחית ליריחו. תושביו עקרו ממנו לירדן ב-1967. בסיורים שערך בשטחו, טולקובסקי פגש מחנה ריק מאדם – עיר רפאים. תושבי נועיימה, פליטי מלחמת 1948, חוו בעל כורחם פליטות שנייה בתוך פחות מעשרים שנה. כשהם עזבו את בתיהם במחנה הם השאירו מאחור מטלטלין ופריטים אישיים שונים.

–

צבי טולקובסקי, עמוד מהספר מבני חמר בבקעת יריחו, 1977

–

טולקובסקי ביקר בנועיימה לעיתים לבדו ולעיתים בליווי תלמידיו מבצלאל. העובדה שהמחנה נבנה כולו מלבני בוץ העניקה לו אופי ומראה מיוחדים שמשכו את האמן-האספן הסקרן. בביקוריו הוא תיעד ביסודיות את בתי המחנה במצלמתו, ואסף אל הסטודיו שלו את החפצים שנותרו בבתים הריקים מאדם. כך התגבש בסטודיו של טולקובסקי ארכיון עצמאי, לא-מוסדי, של מחנה הפליטים הפלסטיני. טולקובסקי לא ידע לחזות שהוא מקים את הארכיון המקיף, וכנראה היחידי, של נועיימה. בשנות ה-80 צה"ל הרס את המחנה הריק. דחפורים החזירו את בתי האדמה של נועיימה לאדמה. לולא אסף אליו טולקובסקי את הפריטים והתצלומים למשמרת, זכר המחנה היה נמחק כליל. טולקובסקי חקר וקיטלג את ארכיון נועיימה שהתגבש אצלו בסטודיו. ב-1977 הוא אירגן את הידיעות והממצאים שהיו ברשותו בחיבור עצמאי: "מבני חמר בבקעת יריחו." חלקים מארכיון נועיימה הוצגו על ידי טולקובסקי בתערוכות לאורך השנים. אבל החיבור הכתוב, הערוך כקטלוג, מעולם לא פורסם ולא הוצג.

–

צבי טולקובסקי, תיעוד ציורי הקיר במחנה הפליטים נועימה, 1976-7

–

כעת, 50 שנה לאחר שחובר, נפרסם אותו לראשונה בשלוש שפות, ובתוספת של שלושה מאמרים חדשים ואסופה של תצלומים תיעודיים של המחנה שלא פורסמו עד כה. מאמר מאת האמנית רותם בידס ידון במפעל הארכיבי של טולקובסקי ומציע לראות את האיסוף כפעולה אמנותית. במאמר השני, חוקרת הבנייה באדמה והבנאית גלית סיון עורכת מחקר וניתוח של התצלומים בארכיון, תוך מתן הקשרים היסטוריים, תרבותיים, חומריים וסביבתיים למחנה הבנוי (שנהרס). המאמר השלישי חובר על ידי הסוציולוגית, המומחית לתחום צדק מעברי (transitional justice) – ג'סיקה נבו. נבו סוקרת במאמרה את הכוונה של חברות קבוצת המחקר והפעולה שהתארגנה סביב הפקת הספר לבצע ביחד עם טולקובסקי פעולה של השבה (restitution) של הפריטים בארכיון נועיימה, והעברתם מחזקת האמן לידי מוסד פלסטיני מתאים (מוזיאון או ארכיון). חברות הקבוצה וטולקובסקי מצאו לנכון להשיב את פריטי הארכיון לידי גורם פלסטיני, מתוך רצון להביע אחריותיות (accountability) ביחס לעוולות האנושיות שנגרמו לתושבי מחנה נועיימה עם העקירה הכפולה שנאלצו לחוות בחייהם, ומתוך רצון להציע תיקון וריפוי (remedy) גם אם הם נקודתיים ומוגבלים בהיקפם.

–

מה אנשים יופתעו לגלות עליך?

אני שרוף על א. ד. גורדון. אולי לא הרבה אנשים יופתעו מהדבר כי אם ידברו איתי מספיק זמן אני כנראה גם אעלה את גורדון בסוף. מכל ההוגים הרבים שנתקלתי בהם בשנות הלימודים והמחקר שלי הוא מי שהכי התחברתי אליו והוא מלווה אותי מאז. המחשבה של גורדון הייתה חלוצית והיא הקדימה את זמנה בהרבה מאוד תחומים. למשל המחשבה האקולוגית שלו לא מעמידה את האדם והטבע כשתי ישויות נפרדות, אלא רואה את האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע ולכן פגיעה בטבע בהכרח תוביל בסופו של דבר גם לפגיעה באדם. היום נקרא לזה צדק סביבתי, אבל גורדון כתב את הדברים האלה בשנות העשרה של המאה העשרים. לא מעט פעמים כשאני חושב עומד בפני דילמה מוסרית אני חושב לעצמי "מה גורדון היה עושה?

–

גלריה אינדי, "חשיפת יתר", ליר שנהב, שלושים ושמונה, 2025

–

קללה מועדפת (כן, אנחנו שואלים)

גועל נפש. קללה מאוד מדויקת בעיניי.

–

♡ Itay Shabtay

–

–