בתמונה: ג'וי ברנרד. צילום: אפרת מזור

–

מחוץ לתמונה:

אני ממלאת את השאלון הזה בדירה שלי שממוקמת ליד שוק הכרמל בתל אביב, השכונה האהובה שבה אני מתגוררת כבר חמש שנים. הנוף הנשקף מהחלון שלי הוא של עץ דקל שרוטט ברוח של אחר הצהריים, ותכף אסיים לכתוב ואלך להריח את הים בשקיעה. את ביתי אני חולקת עם קולומבוס, כלב כנעני מעורב עם נשמה של אריסטוקרט בריטי שלפעמים מתפלק לו הפאנקיסט.

במקרר שלי יש שאריות של טייק-אאוט מאתמול. אני כמעט ולא מבשלת לעצמי, בשל חוסר כישרון, חשק ופנאי. רק כשאני מתאהבת אני מבשלת וזה יוצא ממני בפרצים מפתיעים, פתאום אני יודעת להכין כל מיני מתכונים של סבתא שלי עליה השלום. אני מאוד משתדלת לאכול בריא כי הגוף שלי הוא כלי העבודה שלי, אבל מודה שיש לי חיבה עזה לאלכוהול ולגבינות מסריחות.

–

מה את עושה בימים אלה?

אני אמנית רב-תחומית, יוצרת בפרפורמנס, בתיאטרון פיזי וחזותי, במחול, בוידאו ובכתיבה, רקדנית ושחקנית. מאז 2022, אני חברה בגלריה השיתופית אלפרד. מחוץ לסטודיו אני חובשת כובע נוסף, של עיתונאית וכותבת (מחברת שירה ומסות). ביצירות שלי אני חוקרת את הפילוסופיה של השפה ומנסה ליצור קשרים וגשרים בין השפה המדוברת, השפה הכתובה ושפת הגוף.
–

השבוע אציג בבכורה יצירה חדשה שלי, סולו מחול בשם "המדריך לנושמת המתחילה", שממשיך את המחקר שלי אודות שפת אם/שפת אב, הפעם יידיש, ובעיקר עוסק בנשימה, או יותר נכון – בהיעדרה.  הוא יעלה ב-15.6, יום חמישי, בשעה 18:30 במוזיאון רמת גן לאמנות במסגרת הפרויקט המרתק "סלון במוזיאון" שאוצרות שרי גולן ועדיה פורת. אחרי המופע אעביר סדנה הנקראת "ממילה לתנועה", שבה אלמד טכניקות עבודה ומחקר ואציף שאלות שאני מעלה בפרקטיס האמנותי שלי, שבו אני ממזגת בין כתיבה, מחול ופרפורמנס.
–

חודש אחר כך, ב-20 ביולי, אעלה במחול שלם בירושלים את המופע שלי "המטפלת", שהוצג בבכורה בשנה שעברה ומהווה מחווה לאבא שלי. דרך המופע הזה אני מנסה לשאול למה נשים מטפלות באחרים משחר ההיסטוריה, ואיך אפשר ליצור כוריאוגרפיה של החלמה דרך ריקוד עם העבר, עם פרידה ועם מוות. אני חולקת ערב עם הרקדנית והכוריאוגרפית המדהימה דגה פדר, שתציג בנפרד את היצירה שלה "באמאשלי" שבה היא ממשיכה להעמיק בתמהיל הייחודי שהיא פיתחה של מחול עכשווי ומחול אתיופי מסורתי.

–

ג'וי ברנרד. צילום: אפרת מזור

–

הבת של מי את?

נולדתי לפני 27 קיצים לטלי ולחיים. אמא שלי היא תל אביבית born and raised, דור שלישי בארץ מצד אבא שלה ודור ראשון בישראל מצד אמא שלה, סבתי שהייתה האור הגדול שלי, הציירת רינה פרל שעלתה לכאן מפולין אחרי התופת שעברה במהלך השואה.

אמי היא מורה לשחייה ומטפלת בתנועה לשעבר, שהביאה לישראל את שיטת ה-Water Dance שלמדה בניו יורק. היא התמחתה בעבודה עם ילדים, קשישים ואוכלוסיות שונות הסובלות מתסמונות פסיכופיזיות אקוטיות, פגיעות נוירולוגיות ואינדיבידואלים על הספקטרום האוטיסטי. מאמא שלי קיבלתי את החיבור האינסטינקטיבי לגוף, לתנועה ולמים, ואת החיוך שמתחיל בפה ומגיע עד לעיניים.

אבי הוא פסיכואנליטיקאי בהווה, סופר, מרצה, זמר, שחקן ומתאגרף בעבר. הוא נולד בהמבורג שבצפון גרמניה לזוג ניצולי מחנות פולנים וברח ממנה בגיל 17 ללונדון, שם הוא פעל כאמן רב-תחומי לפני שהעתיק את מגוריו לניו יורק, בה שהה כמעט 30 שנים. כל חייו הוא נדד בין גרמניה לארה"ב עד שפגש את אמא שלי בבריכת גורדון בתל אביב, ומאז כולנו על הקו בתנועה מתמדת. מאבא קיבלתי ישר לוריד את הנטייה הטיפולית, סקרנות בלתי נלאית, צמא אינסופי ללמוד ואת כל מה שאני יודעת על ספרות, אמנות ופסיכואנליזה. 

–

היכן גדלת?

גדלתי בבית הלא שגרתי של ההורים שלי על ציר תל אביב-המבורג-ניו יורק, והיכן שלא היינו זה היה מקום של חיות עזה ואהבה. שמענו מוזיקה בלי סוף, רקדנו בסלון, קראנו, טיילנו, נדדנו, נסענו, חזרנו, הכל ביחד בטריאדה המיוחדת שלנו שהולכת איתי בכל השבילים שלי, גם כשאנחנו קרובים וגם כשאנחנו רחוקים. אני הבת המשותפת היחידה של ההורים שלי, ובת הזקונים של אבא שלי שהיה נשוי פעמיים לפני שהכיר את אמא שלי. הם הכירו כמעט בטעות, התאהבו עד כלות ועשו אותי בגיל מבוגר לכל הדעות. בכל פעם שאני קוראת את השיר "חתונה מאוחרת" של יהודה עמיחי ("חתונה מאוחרת, חתונה מאוחרת / אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי / כמו בקרש הצלה, אני חי עליו / ונדר לא להיות לבד על שפתי") אני חושבת על הצמד המיוחד הזה שגידל אותי עם דמעה של התרגשות וחיוך.

–

היית מקובלת?

הייתי ילדה ונערה לא מקובלת בעליל, אפשר אפילו לומר חריגה, בודדה ואוקוורד ברמות, או במונחים עדינים יותר – חולמנית וביישנית (ועודני מופנמת מאוד; כל האומץ שלי שמור לרגעים שבהם אני על הבמה או כשאני מראיינת אחרים כעיתונאית. ביתר הזמן אני עדיין מאוד מתאמצת לגשר בין הדיבור הפנימי הבלתי פוסק לבין השיח שמתנהל עם החוץ. עם השנים גיליתי שבחוסר ההלימה הזה יש סוג של קסם, קצת כמו לצפות בסרט זר עם כתוביות כשהשמע והטקסט לא לגמרי בסינכרון). אפשר לומר שחייתי בעולם הדמיונות שלי אבל עוד לא ידעתי איך לתרגם אותו ליצירה ולכן הייתי די אומללה.

בסביבות גיל 18 הפסקתי להיות לייט בלומר והכל התפוצץ ולבלב בבת אחת: המיניות, האמנות, הגילוי שיש לי גוף ואפשר לרקוד איתו ולספר איתו סיפורים ולאהוב איתו ובאמצעותו. וכמובן החברויות. אם אני עושה לעצמי פסיכואנליזה בגרוש אז אפשר לומר שחיי הבוגרים הם פיצוי של הבדידות הילדית ההיא. אני מוקפת במעגל של חברים יקרים שמאירים את חיי, וחוץ מזה למדתי את ההבדל החשוב בין לבדות לבדידות. את הלבד שלי אני מאוד אוהבת.

–

עברות פליליות: 

אין לי.

–

פרסים: 

טרם קיבלתי. 

–

התנדבות: 

מ-2019 ועד לפני חצי שנה הייתי מורה לעברית ולאנגלית, שנים בהתנדבות מלאה ובהמשך בתשלום מאוד סמלי, מטעם The Schoolhouse ו-ARDC – African Refugee Development Center, שני הארגונים המרכזיים המעניקים חינוך למבקשי מקלט אפריקאים בישראל שהשנה התאחדו ופועלים כארגון אחד. לימדתי שפות בכל הרמות, ממתחילים ועד הכנה למבחני בגרות ומבחני GED (המקבילה האמריקאית שלהם). הסטודנטים שלי נעו בגילאים מ-16 ועד 60. הם האנשים הכי חרוצים ומסורים שפגשתי מעודי, וההדרה, ההזנחה וההתעללות שהקהילה הזו עוברת תחת רגליה הרומסות של הממשלה שלנו הן ביזיון אחד גדול ששובר לי את הלב. 

–

השכלה: 

למדתי לקראת תואר ראשון בתולדות האמנות ובתוכנית הרב-תחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. מבחינת הכשרה תנועתית ופרפורמטיבית, אני בוגרת "המסלול המלא", תוכנית דו-שנתית ללימודי מחול, כוריאוגרפיה ויצירה של בית הספר למחול ולתנועה הקבוצה, תוכנית שנתית ללימודי משחק ואימפרוביזציה בסטודיו מיה בכר וגם מדריכת פילאטיס מזרן מוסמכת מטעם PSC – סטודיו נעים. חוץ מזה אני מתרגלת טאי צ'י ויוגה, ורוקדת גאגא, שפת התנועה שפיתח הכוריאוגרף אוהד נהרין, כבר יותר מעשור, והשפות התנועתיות האלה חקוקות בגוף שלי.

–

פרנסה:

אני מתפרנסת מהאמנות שלי אבל בעיקר מהוראה (מלמדת עברית, אנגלית, פרפורמנס וכתיבה), מתרגום ומעיתונות. מאז 2014 אני עיתונאית ומבקרת אמנות עצמאית, למעט שלוש שנים שבמהלכן עבדתי כראש דסק חדשות במהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" (2017-2020). אני מתמחה בכתיבה על אמנות חזותית, פרפורמנס ומחול וכותבת באנגלית ובעברית. כתיבתי רואה אור במגוון עיתונים וכתבי עת בישראל ובאירופה, וביניהם: עיתון "הארץ", פורטפוליו, מגזין גרנטה לספרות The Jerusalem Post, Flash Art, Collectors Agenda, The Art Newspaper, Times of Israel ואחרים.
חוץ מזה אני גם עובדת כדרמטורגית ומלווה אמנותית של יוצרים בתחום המחול והפרפורמנס, וכפרפורמרית ורקדנית בעבודות של יוצרים.ות אחרים.ות.

–

הכי נמוך: 

קנאה, אכזריות, התעללות בחסרי ישע ולשון הרע.

–

הכי גבוה:

רגעים של טרסנדציה, התעלות רוחנית. הם ברורים, בהירים ומעטים כל כך (וזה מה שהופך אותם לכאלה יקרי ערך). האור שנופל על הרחובות ביום שישי. דקות של ריכוז עם ספל ענק של קפה והמחברת שלי בקפה השכונתי מוקדם בבוקר, כשהמילים כמו נכתבות מאליהן. הקול של נינה סימון, כשהיא מגיעה לגבוהים ב-Compensation (בעצם בכל שיר שלה) ואני רוקדת בסטודיו עד שהגוף והתודעה מתאחדים ואני עפה. מופעים ויצירות אמנות עוצרי נשימה שזכיתי לראות ולהיות עדה להם. חיבוק מההורים ומהחברים שלי. התדר הרוטט והחמקמק שמתנגן ביני לבין זרים במפגש עם קהל, שהוא הסימביוזה והסוד הכמוס של המופע החי. ויותר מכל, נוכחות כפי שהיא מתגלמת באהבת אמת, שזכיתי לחוות כמה פעמים בחיי במערכות יחסים שהרחיבו את ליבי והותירו את חותמן בנשמתי.

–

הכי מרגיז:

ברמה הפוליטית-מדינית-הומניטרית, הכיבוש, הגזענות וההפיכה המשפטית. ברמה האישית, צפירות. תעברו לאופניים או שתלכו ברגל ובעיקר, אל תשתמשו בכלי הרכב שלכם כדי לשחרר אגרסיות.

–

הכי מפתה:

אם בחלומות עסקינן, אז מפתה ממש לעזוב את הכל ולעבור לגור בפורטוגל. ואם הכוונה למה שמפתה אותי בגברים, אז אינטליגנציה, רגישות וחיבור לגוף ולתנועה. במימד החזותי, אני מאוד נמשכת לכפות ידיים. ההיסטוריה שלי מוכיחה שאני מסוגלת להתאהב רק מלראות כפות ידיים של גבר. כפות ידיים גדולות, עובדות, אקספרסיביות, שיכולות לשאת את המשקל של החיים ולגעת עם כוונה.

–

הכי דוחה:

אני נגעלת בכל רמ"ח איברי מצלילי אכילה בפה פתוח. עוד סאונד שיכול להעביר אותי על סף דעתי הוא לעיסת מסטיק. שנים חשבתי שאני המופרעת היחידה ואז פגשתי עוד אנשים שהצלילים הללו מכווצים אותם והם סיפרו לי שזו הפרעה נוירולוגית שקוראים לה מיזופוניה, שזו רגישות-יתר של מערכת העצבים לצלילים מסוימים. חברים שלי צוחקים עלי על הרגישות הזו כל הזמן, אבל הם גם אוהבים אותי מספיק כדי לספוג את הטרלול וללעוס בשקט.

–

הכי אינטימי:

פגיעות. להישיר מבט. להחזיק ידיים. להגיד סליחה. נשיקות.

–

מה חסר לך בחיים?

אני משתדלת לא לחוות את הקיום במונחים של חסר אלא דווקא להיות מודעת לשפע שזכיתי לו ושאני מייצרת לעצמי וליקרים לי. אבל כדי להיות נאמנה לשאלון, אם אני מתבקשת להצביע על חסרים אז הייתי שמחה לעוד בערך שעתיים-שלוש ביממה כדי ליצור, לעבוד ופשוט להיות ולעכל את התנודות והאדוות של היום-יום. וגם אהבה. 

–

מה הבאת לנו:

כרטיס להופעה במוזיאון רמת גן וכרטיס להופעה במחול שלם

חוץ מזה אני מביאה לכם לינק ל-Feelings של נינה סימון המלכה האם שכאמור מככבת אצלי בנפש, בפלייליסט ובסטודיו כשאני רוקדת. הביצוע הזה הוא מתוך תיעוד של הופעה חיה בפסטיבל הג'אז במונטרו בשנת 1976, פרפורמנס שנוי במחלוקת שאודותיו נאמר על סימון כי היא לא תיפקדה כשורה משום שחוותה משבר בחייה האישיים. בעיני הביצוע הזה הוא שיעור מכשף באמנות חיה. או כפי שסימון שואלת-דורשת מהקהל בתחילת השיר בדיבור פראי וחשוף: When we have forgotten our feelings of love, you will help me, huh? 

–

כמה זה עולה לנו?

כרטיס כניסה למופע ולסדנה במוזיאון רמת גן עולה 30 ש"ח; כרטיס למופע במחול שלם עולה 80 ש"ח (ניתן לפנות אלי כדי לקבל קוד הנחה).

–

אדם/מרצה שהשפיע עליך?

בגלל שאני יוצרת אמנות חזותית מבלי שלמדתי בבית ספר לאמנות, ורוקדת למרות ובזכות שעברתי הכשרה לא קונבנציונלית במונחים המקובלים של שדה המחול, לא היו לי הרבה מרצים וכנראה שאני עדיין מחפשת אותם.

יש לי "נביאים" אינטלקטואליים ויצירתיים, כפי שמכנה זאת בדיוק רב מורן שוב רובשוב בספרה היפהפה "אני דוברת שבע שפות וכולן עברית" (והיא לגמרי אחת מהם). אני מקבלת הרבה השראה מכוריאוגרפים ורקדנים אבל גם מאמנות פלסטית, מתיאטרון, מפילוסופיה, מספרות  ומשירה. מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב אל ההגות והיצירה של לואיז בורז'ואה, פינה באוש, אנה מנדיאטה, גורדון מטה-קלארק, ג'ון לנון, פרויד, צ'ארלס בוקובסקי, קלאריס ליספקטור, אלחנדרו חודורובסקי, חדוה הרכבי, דוד פרלוב, ויקטור פראנקל, ג'ואן דידיון וסופי קאל. וכמובן אבא שלי, שהוא האמן הראשון שפגשתי בחיי.

–

אמן/אמנית שלא מספיק מוערכים בעינייך:

על האמנים שבעיני ראויים לחשיפה ויוצרים עבודות נוגעות וחשובות אני משתדלת לכתוב. הרשימה ארוכה.

–

למה את עוסקת במה שאת עוסקת?

אני לא מכירה דרך אחרת לחיות, להיות, לחשוב, להרגיש ולהעניק. אז בלית ברירה שהיא למעשה זכות גדולה.

–

מה מעסיק אותך מלבד יצירה?

אני כבר מצטמררת מהקלישאה בעודה מתנסחת, אבל הניסיון למצוא משמעות. 

–

מה הדבר שאת הכי מחכה לו עכשיו?

אני הכי מחכה להופעות הבאות שלי ביולי. אני גם ממתינה בכיליון עיניים לטיול ארוך שאעשה ביפן במהלך חודש אוגוסט שהוא משאת נפשי והחופשה הראשונה שאצא אליה מזה שנתיים. ואז מצפה כבר לחזור, ושיהיה נעים מספיק בשביל לשחות בים בחמש בבוקר כמו שאני אוהבת, ומשם לנסוע באופניים לסטודיו וליצור.

–

פתגם לחיים:

בספרה "הכובד והחסד", הפילוסופית סימון וייל כתבה: "אהבה היא לא נחמה, אהבה היא אור". בפרפרזה על המשפט הזה, הסופרת מגי סמית', שחיברה את הספר הנפלא והמומלץ ביותר שמלווה אותי לכל מקום כבר שלוש שנים – Bluets – ניסחה את המשפט הבא: "כל עוד אני בחיים, מטרתי היא להיות תלמידה לא של כמיהה אלא של אור". יש במילים הללו מן הבודהיזם, ואני מאוד מתחברת למסר וממשיכה לנסות וללמוד את השיעור הזה מדי יום. לא לחמוד אלא פשוט להיות אהבה, שהיא האנרגיה שמאירה את העולם.

–

Breathing 5

–

ג'וי ברנרד 3>

–