בתמונה: דביר שקד. צילום: טל ארבל

–

מחוץ לתמונה:

המרפסת המשקיפה מביתי ברחוב המעלות על בית האמנים של ירושלים. המיקום הטוב ביותר בירושלים להתגורר בו, בבניין הראשון שהיו בו מעליות בירושלים (ועל כן נקרא רחוב המעלות), שבנוי בסגנון הבינלאומי עם קירות מעוגלים, זוויות משונות והמון המון אופי, על גבול מרכז העיר ורחביה כך שהכל במרחק הליכה אבל (יחסית) שקט ושפוי.

–

מה את עושה בימים אלה?

אני האוצרת של גלריה כורש 14 בירושלים כבר כמעט חמש שנים. ביום שישי הקרוב (10.5) תפתח בגלריה התערוכה "חשיבותה של רצינות", בהשתתפות שי איגנץ, שחר מרקוס, מיכל נאמן, סשה סרבר ואלעד רוזן. בתערוכה אני רוצה לאתגר את הרצינות, או חומרת הסבר, בהן עולם האמנות ובתוכו אני לוקחות את עצמנו.

3> אני מזמינה את הקהל הרחב להגיע לפתיחה בה תוכלו להנות גם מפינה קולדה קרה על חשבון הבית. לכל פתיחה או אירוע בגלריה אני רוקחת קוקטייל, ויש אפילו תכנית להוציא בסוף חוברת מתכונים.

–

–

היכן גדלת, מקומך היום?

גדלתי אי שם במושב רמת מגשימים שבגולן, בנקודה שאין הרבה רחוקות ממנה על המפה. בגיל 19 עברתי לעיר הגדולה ירושלים, ומאז אני פה בעיר, הולכת ומכה שורשים עמוק יותר ויותר בביצה הירושלמית החביבה.

–

מה רצית להיות?

כשהייתי בת 15 בערך, קראתי את הנובלה "ארוחת בוקר בטיפאני'ס", שהשפיעה עליי מאוד. המספר שואל בנובלה את הולי, הגיבורה, למה היא הולכת לטיפאני'ס, היא הרי לא קונה שם כלום. היא עונה לו במילים האלו – "שום דבר רע באמת לא יכול לקרות לך שם". הזדהיתי עם דמותה המיוסרת אך זוהרת, שבנתה לעצמה חיים חדשים אבל המקום הקשה ממנו באה נשאר איתה תמיד, וחשבתי לעצמי – מה זה בשבילי? מה הטיפאני'ס שלי? וכשהבנתי שזה המוזיאון, גמלה בליבי ההחלטה שלשם פניי, אני רוצה להיות חלק מהמערך שיוצר את הדבר הזה עבורי ועבור אחרים.

–

היית מקובלת?

תמיד היו לי הרבה חברים וחברות, וגם היום זה משהו שמאוד חשוב לי. אני אוהבת לארח אצלי לארוחות או קריוקי משירי חוה אלברשטיין, לשבת עם חברים עד אמצע הלילה ובאופן כללי להיות מוקפת באנשים קרובים שאני אוהבת.

–

עברות פליליות: 

אני אחת הפחדניות כשזה מגיע ללעבור על החוק, ולכן הרקורד ללא רבב. הדבר היחיד שאי פעם עשיתי שאינו כשר הוא לגנוב גרעיני חמניה מהמיצב של אי וויווי במוזיאון ישראל. זו הייתה נראית לי הזדמנות פז – מתי עוד אוכל לגנוב יצירת אמנות ממוזיאון עם אפס השלכות, כשאם תופסים אותי כנראה שממש לא יעשו לי שום דבר? עד היום מוצבת לי על המדף בחדר צנצנת זכוכית ובה הגרעינים הגנובים.

–

מיכל נאמן, Ping – Bam – Dong, 2022, שמן ולטרסט על נייר, 150X50 ס"מ. צילום: אלעד שריג

–

התנדבות: 

לא מספיק אולי, אבל כן אציין שאני כבר 4 שנים שופטת בוועדה של פרס ArtiQ לאמנות ישראלית גאה בהתנדבות ובאהבה.

–

השכלה: 

את התואר הראשון עשיתי באוניברסיטה הפתוחה בתיאוריה של האמנויות, ואת התואר השני בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. השנה זו השנה הראשונה מאז ומתמיד שאינני לומדת – את התואר הראשון התחלתי מיד כשסיימתי את הבגרויות, ואת התואר השני עוד לפני שסיימתי את התואר הראשון. את התואר השני לקח לי כמה שנים לסיים, אבל לכל אורכו הייתי במצב תודעתי של סטודנטית, עד שסיימתי אותו שנה שעברה. בתחילת השנה היה לי פומו מטורף, אבל די מהר הבנתי שזו שנה שאני מאוד שמחה שאני לא סטודנטית בה.

–

פרנסה:

שמחה על כך שהפרנסה שלי היא קודם כל מאוצרות, בכורש 14 וגם במקומות אחרים (בעיקר בירושלים). לצד זה אני גם עוסקת בכתיבת ועריכת הגשות ובקשות לתקציבים (בחמש השנים האחרונות גייסתי מעל לחצי מיליון ש"ח לפרויקטים שונים), ומעת לעת גם מדריכה סיורי אמנות.

–

הכי נמוך: 

עבדתי בהרבה עבודות בתור בת עשרה, ואחת מהן הייתה מלצרית בבית ספר שדה בגולן. יום אחד באתי למלצר בבר מצווה בקצרין העתיקה (אתר ארכיאולוגי ליד קצרין). רק כשהגעתי לשם התברר שאני אמלצר בתחפושת של יהודי עתיק לאורך כל היום. זה היה, ללא ספק, אחד מרגעי השפל של חיי.

–

הכי גבוה:

בלי ליפול לקלישאות, אמנות. הזלתי די הרבה דמעות בחיי אל מול יצירות אמנות שריגשו אותי, בעיקר כאלו מודרניות. תנו לי קשקוש בעפרון על דיקט, ואני נמסה.

–

הכי דוחה:

יש לי קושי אמיתי עם אובר פמיליאריות. לרוב באינטראקציות עם אנשים אני נוטה לכיוון רשמי יותר, וכשאנשים חורגים מכך אני לעיתים ממש לא יודעת איך להתמודד עם זה.

–

שחר מרקוס, האוצר, 2011, פריים מתוך וידאו, 25 דק'

–

הכי מפחיד:

יש לי פחד לא רציונלי מכרישים, אותו האלגוריתם של אינסטגרם מקפיד לטפח באמצעות שתף אין סופי של סרטונים של חיות ים.

–

טקס לפני השינה:

מקלחת, שגרת טיפוח ופרק של Real Housewives, לאחרונה מהענף המופרע ביותר של הפרנצ'ייז – סולט לייק סיטי. באופן כללי ז'אנר תכניות הריאליטי שניתן לתמצתו בכותרת "נשים עשירות רבות" הוא הגילטי פלז'ר שלי.

–

מה הבאת לנו:

אני מאוד מאמינה בכיבוד. אוכל טעים ומשקה צונן יכולים להשפיע על האווירה בפתיחה, ליצור תחושה חמימה של אירוח, ולטפח קהילה.

–

מה החלום הבא שלך?

לחזור לספסל הלימודים ולהתחיל בכתיבת דוקטורט.

–

יוצר/ת שהפתיעו אותך לאחרונה (לטובה/לרעה)?

לא מזמן נפתחה בסדנאות האמנים בירושלים תערוכת 40 שנה לסדנאות, תחת הכותרת "האומן 26", באוצרות משותפת שלי ושל הילי וורטמן מויאל ובניהול אמנותי של לי היא שולוב. היו שם כמה אמנים שהפתיע אותי לראות את תחילת דרכם האמנותית, כמו למשל שוקי בורקובסקי שמציג ציור של שנדליר, ציור שונה כל כך מהעבודות שהוא יוצר היום.

–

יהושע (שוקי) בורקובסקי, נברשת (השתקפות במראה). צילום: עודד לבל

–

את מי הכי היית רוצה לפגוש בעת זו?

הייתי רוצה לפגוש כמה אנשים, בעיקר כאלו שנפטרו כבר כמו מרט אופנהיים, מלביץ', אוסקר ויילד וטרומן קפוטה, אבל יותר מכל הייתי רוצה לפגוש אותם ולהישאר קולית, שכן כשזה מגיע למפורסמים אני תמיד ישר חוזרת להיות הילדה הקטנה מהפריפריה, ומאבדת את קולי ואת קור הרוח.

–

דביר שקד, צילום: הדס דוכן

–

פתגם לחיים:

אני אוהבת פתגמים ואמרות כנף, ואיכשהו אחד שיוצא לי להגיד הרבה לאחרונה, הוא משפט שנשאר איתי מהחברה הדתית, שאין לו ממש תחליף חילוני – בסיעתא דשמיא ובהשתדלותינו אנחנו צריכות לעשות את החלק שלנו, את ההשתדלות שלנו, והשאר לא בשליטתנו.

–

גלריה כורש 14 

הצטרפו לאיוונט

–