בתמונה: דרורית גור אריה. צילום: דוד עדיקא.

–

מחוץ לתמונה:

נוף: מנסה לנווט בין אויר לנשימה לחדר סגור עם חלון ומחשב כדי לקדם דוקטורט וכל הפרויקטים. אבל בעוד שלושה שבועות הנוף יהיה זה של מגדל אייפל!

מקרר: צמחוני ואורגני ולחטאים קפה מוקצף על חלב שקדים. מכורה לבתי קפה.

משפחה: זוגיות ארוכת שנים, שני בנים ונסיך ונסיכה כהמשך השושלת.

–

מה את עושה בימים אלה?

החודש אני עסוקה בשני פרויקטים מאתגרים. אני אוצרת תערוכת מיצב מיוחדת לאמנית לי ינור המחברת בין מילים תנועה ומחול בהשתתפות רקדנים, כוריאוגרפיים ושחקנים. "I Wish" תיפתח ב- 16.5 בשעה 20:00 בגלריה "אחד העם תשע" של הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים, כמיצב תלוי מקום של 6 הקרנות המוצג לראשונה בישראל. המיצב נע כמטוטלת בין מילים, מוזיקה לתנועה, בין מחוות גוף לחלל בימתי שבו מתחוללות פעולות פרפורמטיביות מרתקות. לי אספה מילים ומשפטים לפנקסים ומסרה ליוצרים כהצעה לדיאלוג בין הפֶה והגוף ומשתתפים השחקן יחזקאל לזרוב והרקדנית טליה פז מישראל, הרקדניות רות אמרנטה וברברה קאופמן מלהקתה של פינה באוש בגרמניה והפרפורמר מייק וינטר מלונדון. במסגרת שבוע הספר  ב- 19.6 בשעה 19:30 נקיים גם אירוע ריטואלי עם יוצרים וחוקרים משדות פעולה שונים המתייחסים בדרכם למיצב.

במקביל אני האוצרת הראשית של פרויקט חדש של "בלקוני", רשת אוצרים בגלריות אקדמיות ברחבי העולם שהקמתי עם פרופ' מייקל לזר ודורון פולק בימי הקורונה. התערוכה "ארכיבום" תפתח ביוני באוניברסיטתFordham  בניו יורק והיא עוסקת בפרקטיקות שונות שבהם אמנים פונים לארכיונים. אוצרים אותה יחד איתי 11 אוצרים ואוצרות נהדרים מרחבי העולם.

–

–

הבת של מי את?

אני הבת של אורה ואלימלך. שניהם עסקו בחינוך. אמא  צברית למהדרין ואבא ז"ל שהיה מ"ילדי טהרן", קבוצת ילדים שעשתה מסע בריחה של שלוש וחצי שנים מפולין ועד לישראל בשנות המלחמה. הוא היה איש חינוך נדיר וגם איש וציבור ישר דרך ועל שמו יש בית ספר בפתח תקוה. אבא היה קשור לכאן והיה בעל תואר בלשון, היסטוריה ומקרא. הוא היה הרבה יותר ישראלי ממני, אבל גם אני ינקתי את האהבה לשפה העברית ולשירה. אני דומה מאוד לאבי בכל רמ"ח איברי.

–

היכן גדלת?

בשנתי הראשונה הייתי קיבוצניקית בתל יצחק, אבל אימא שלי נשברה כי שקלתי 6 ק"ג לשנה ועברנו לפתח תקוה לבית  הקרקע של סבתא, אימא של אימא שהייתה חלוצה וסללה את כבישי פתח תקווה.

–

היית מקובלת?

לא הייתי במיינסטרים. בעיקר עניינו אותי יותר השוליים כעמדה מנטלית של לחשוב מחוץ לקופסה.

–

עברות פליליות: 

למזלי לא.

–

פרסים:

כל מיני כמו פרס האוצרת מטעם משרד התרבות ( )2012; עיטור מסדר אבירות צרפת לספרות ואמנות Named Knight of the Order (Chevalier dans l'Ordre des Arts et des Lettres) מטעם ממשלת צרפת (2018 ). הוכתרתי במגזין הבינלאומי Monocle  כאוצרת מובילה שיודעת לקחת סיכונים (2010)  ונכללתי ברשימת האוצרים והאמנים המשפיעים על שדה האמנות בישראל בטיים אאוט ופורבס. זכיתי בפרס לנשים פורצות דרך מטעם משרד ראש הממשלה והשלטון המקומי. מלגת מחקר כחלק מקבוצת אוצרים ללונדון מטעם אאוטסט ומלגת מחקר במסגרת משלחת בינלאומית לצרפת.

––

פרנסה:

אני מרצה ומנהלת ואוצרת של גלריה "אחד העם תשע" בפקולטה לאמנויות סמינר הקיבוצים ואוצרת עצמאית.

––

'I WISH' לי ינור 2016-2023. אוצרת: דרורית גור אריה

–

הכי נמוך: 

יש בי כעס בלתי נשלט על המצב, האנשים הכאן.

–

הכי גבוה:

בימי הקורונה הצלחתי להקים פורום אוצרות ולעשות עם שותפי בעולם תערוכה על ויטרינות של גלריות אקדמיות. הצופה יכול היה לסרוק דימויים של עבודות שבחרו האוצרים להקשיב למוסיקה ולראות וידיאו. התערוכה הוצגה בלונדון, פריז, ניו יורק, קנדה, שוודיה, צ'כיה ותל אביב והייתה נחמה גדולה כשמוסדות התרבות היו סגורים. ובאותה תקופה גם תערוכה על יידיש באמנות עכשווית שאצרתי עם שותפתי טל שוורץ ובה אמנים ישראלים ופולנים. היא הוצגה בגלריה ציבורית בלובלין וזה היה נס של התקופה.

–

הכי מרגיז:

הבזבוז האינסופי של משאבים שהיו יכולים להתפנות לדברים כל כך חיוניים ונחוצים.

–

הכי מפתה:

יוון יוון יוון.

–

הכי דוחה:

בוגדנות וצביעות.

–

הכי אינטימי:

גוף.

–

מה חסר לך בחיים?

יכולת ליהנות משקט ולהרים רגליים. מדפים שלמים של ספרים ממתינים.

–

מה הבאת לנו:

אני חמדנית של ספרים ואוספת שנים ספרים אמנותיים ובהם גם ספרי ילדים נפלאים, שהם יצירות אמנות. הכל בתואנת שווא שזה איסוף לדור הצעיר, אבל למעשה זה בשבילי. אז הנה דף אחד מ"מוכרת הגפרורים", ספר שהוא פרשנות קולאזית לסיפור.

–

מוכרת הגפרורים

–

כמה זה עולה לנו:

נו טוב, במקצוע שלי לא ממש מתעשרים ולתערוכות הכניסה חינם או סמלית. וכך גם הכתיבה על אמנות. השנה כתבתי כמה טקסטים שאני שמחה בהם לספר של ליאור גריידי בעקבות התערוכה "כ חול"  שאצרתי, לספר אמן של רן סלוין, ולקטלוג רזונה המלווה תערוכה במוזיאון היהודי בפריז  של ז'וזף דדון.

–

אדם/מרצה שהכי השפיע עליך:

אני רואה במורה להיסטוריה מהתיכון מורה דרך וקצת אכזבתי אותו שלא נהייתי פרופסור להיסטוריה כמו שרצה, אבל טוב, אני חוקרת אמנות אז הבחירה היא  הרולד  זימן: עיתונאי, שחקן וצייר שוויצרי שהחל לאצור ולחולל נפלאות בשנות ה-60 והתערוכה הכי מדוברת שלו "כאשר עמדות מקבלות צורה" בלתי נשכחת. היכולת של זימן בלטה בלהעמיד דברים בלתי הגיוניים יחד, לפרוץ שדות פעולה ולהביא את Living Tether , קולנוע, פרפורמנס, עבודות רחוב ומוזיקה יחד. זכור לטוב מוזיאון "האובססיות" שלו ותערוכת המחווה לסבו שהיה ספר. חלקן של רעיונותיו הן גם מחשבות ופעולות הנוגעות בדברים שאני עושה ומאמינה, כמו שבירת רעיון חלל התצוגה המסורתי, הכנסת מחול כעבודת אמנות עצמאית למוזיאון, או תערוכות שכולן קולנוע או מוסיקה.

–

אמן/אמנית שלא מספיק מוערכים בעינייך?

אני מקווה שבני אפרת, אחד האמנים הישראליים המהפכנים שבשנת 2018 אצרתי לו את תערוכתו המוזיאלית האחרונה לא ישכח. הוא נגע באיון ובמחיקה קונספטואלית בשנות ה60 , בהמשך התעמק בעתיד כדור הארץ ובניצול העולם השלישי והכל בפרקטיקות מהפנטות וחדשניות. הוא עבד בצמוד למדענים הרבה לפני שזה היה נפוץ בשדה האמנות של היום.

–

בני אפרת

–

למה את עוסקת במה שאת עוסקת?

נראה שנולדתי אוצרת עם חלומות של היות סופרת ורקדנית.

–

מה מעסיק אותך מלבד יצירה?

משפחה, חלומות של כתיבה ספרותית ומסעות.

–

מה הדבר שאת הכי מחכה לו עכשיו?

לסנכרן את הכל. ולממש תערוכה באיסטנבול.

–

פתגם לחיים:

ברוח ימים אלה "חיה ותן לחיות". אני לא יכולה לשאת את ההשתלטות האגרסיבית על מרחבי חיינו כי אנחנו "מיעוט" וכך גם מה שאנחנו עושים לאחרים.

–

פרטים נוספים 3>

–