בתמונה: עידית עמיחי, צילום: אסנת בן דב.

–

מחוץ לתמונה:

גרה ברופונגי בטוקיו, שם הכול הפוך, לא רק התנועה. חמש שנים אני מחוץ לתמונה. בטח של מי שהתגוררה במרכז תל אביב. עושה תלתלים כדי להיראות מבוגרת, מפתחת שמיעה אבסולוטית כדי להבין את המנעד של האולי היפני, מצליחה לשכנע את היפנים שתרבות היא הגשר להבנה והם נסחפים אחריי ומביאים ליפן אמנים ורקדנים מישראל. למעשה עד היום אני מאמינה בכוח של התרבות לגשר בין אנשים וגם בין עמים.

–

מה את עושה בימים אלה?

מנסה לאזן בין שני הבתים שלי. הבית הפרטי האהוב, והבית המשותף שהופך יותר ויותר למפעל (חיים) ממש – בית לאמנות ישראלית שבאקדמית ת"א יפו; שותה בצימאון את ההרצאות של סוף סמסטר ראשון (רועי רוזן, טלי תמיר, ורדי כהנא עם גלעד פדבה, הילה כהן שניידרמן, דנה יהלומי ועוד…); בונה את הקומפוזיציה המדויקת והמסעירה של 12 הקורסים של שנה הבאה, ונערכת לקראת פתיחת הסמסטר השני המתחיל בסוף ינואר עם 4 קורסים חדשים. מאחר שתלמידי הבית נאמנים לבית המשותף, המרצים המדהימים של הבית מתגייסים בשמחה לברוא כל שנה נושאים חדשים.

–

הקורס המפתיע שייפתח בסמסטר הקרוב הוא קורס יוצא דופן שמשלב אמנות, קולנוע חברה ופוליטיקה – זרמים חדשים: קולנוע פלסטיני וישראלי עכשווי.

–

–

אירוע הפתיחה של הקורס יתקיים ביום שישי, 20 בינואר, בבית לאמנות ישראלית והוא ייפתח בשיחה שלי עם המשוררת ללי מיכאלי שתקריא את שיריה לאהובה הסודי טארק אל כרמי, שאת שירתו נשמע בקולו שלו. לאחר מכן ד"ר אריאל שיטרית תציג את במאי הקולנוע הנודע אליה סולימאן, ושני מרצי הקורס ד"ר ארז פרי וקאיד אבו לטיף יסבירו את המהלך האוצרותי שעשו בבחירת 9 הסרטים. האירוע יסתיים בהקרנת הסרט התערבות אלוהית שפותח את הקורס.

–

אני באמת מאמינה שדרך התרבות אפשר להבין את הנרטיב של הצד השני. אני יודעת שבית לאמנות ישראלית לא יביא את השלום, אבל לפחות יחזק את ההבנה של העולם האנושי והתרבותי של אלה שחיים לצידנו ובתוכנו.

–

תשעת סרטים יוקרנו בקורס, 4 מהם של יוצרים פלסטינים עכשוויים, ו-5 של יוצרים יהודים. בכל הסרטים אפשר לפגוש את הדילמות האנושיות, את החיפוש אחר הזהות שלך, את משבר הדורות, אם זה של האב האתיופי שלא מבין כבר את ילדיו, או את האם הגדולה בוילה תומא, שמנסה לשמר את החיים של לפני הכיבוש. בקורס שיתקיים בזום יצטרפו הבמאיות והבמאים של הסרטים וגם השחקן האתיופי דבבה אשטו שחי באדיס אבבה והוא שחקן ענק.

–

ד"ר ארז פרי, עם איש הקולנוע קאיד אבו לטיף, עשו בחירה מרתקת של סרטים שמצליחים להציב מראות לחברה בה אנו חיים ואני מתרגשת לקראת תחילת הקורס.

–

–

בת של מי את?

הוריי בני הארץ תל אביביים. אני מתגעגעת אליהם כל יום מחדש. הם העניקו לי ביטחון וידיעה שעליי לפעול לא בשביל הישג חומרי אלא למען הגשמה עצמית. זו הסיבה שהלכתי ללמוד אמנות באוניברסיטה העברית, לא ממש מקצוע מעשי. זה גם מסביר שלושים שנה אחרי זה, את האומץ להתפטר מתפקיד שאהבתי מאוד – מנהלת תחום המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות – כיוון שהבנתי שלא אוכל להביא לידי ביטוי את הערכים שלי בתקופה הקשה שעברה על המשרד תחת מירי רגב. אולי זו הסיבה שאני מקפידה גם בבית לאמנות ישראלית להביא כל שנה קורסים שעוסקים בחוליות החלשות בחברה הישראלית: קורס כמו האמנות הוורודה, קורסים על אמנות פלסטינית שהתקיימו אצלנו והשנה יתמקדו בקולנוע פלסטיני, ובשנה הבאה כבר מגלה שיהיה קורס מסעיר על השיח המזרחי באמנות הישראלית, ועוד.

–

היכן גדלת?

אני נודדת בין ערים ויבשות. גדלתי בתל אביב. בשנות העשרים לחיי נסעתי לפנמה סיטי ולמדריד עם בן זוגי הראשון ואבי שלושת ילדיי האהובים עליי יותר מכול. אתנחתא של שלוש שנים בירושלים, שם עבדתי במוזיאון ישראל ושוב נסענו ל 5 שנים ליפן! חזרנו לירושלים ששינתה את פניה לצערי הרב, ולפני כמעט עשור עזבתי את שכונת ניות הקסומה הסמוכה לעמק המצלבה עם החצבים והרקפות, וחזרנו למרכז הסואן של תל אביב שבה אני מהלכת ברגל באופן טבעי בין כל היכלי התרבות שאני כה מחוברת אליהם.

–

היית מקובלת?

למדתי במגמה הומנית בגמנסיה הרצליה. היו לי תמיד חברות, אבל במהותי הייתי ביישנית. קשה להאמין למי שמכיר אותי היום. בהדרגה למדתי לדבר בפני קהל והבנתי שכשאתה מאמין במשהו ויש לך מה להגיד, מחסום השפות נעלם ואתה מצליח לסחוף אחריך. אפילו יפנים. גם היום אני עטופה בחברות וחברים. בכל מקום שאני הולכת – אם זה לתיאטרון או קונצרט וכמובן תערוכה – אני תמיד פוגשת בתלמידי בית לאמנות ישראלית שרבים מהם הפכו לחבריי וכולם אני מרגישה שותפים לתחושת החזון.

–

פרנסה:

בתור עובדת מדינה המשכורות תמיד היו אומללות. כשהתפטרתי והתחלתי להרצות על תרבות ומוזיאונים, השכר היה נמוך עוד יותר. גם כעת בתור מנהלת בית לאמנות ישראלית אני עדין מגישה חשבוניות ולא נהנית ממעמד של שכירה קבועה. הנהלת המכללה האקדמית ת״א יפו – לה שייך בית לאמנות ישראלית – מבינה את חשיבותו ואוהדת מאוד. מבחינת המכללה, לבית לאמנות ישראלית יש מעמד של קבע ואני מייחלת שאכן כך יהיה תמיד. אני חושבת שברגע שנשיא המדינה ריבלין הגיע לבית לאמנות ישראלית, לאחד מימי העיון החשובים שערכנו לאמן הגדול דני קרוון, ואנשים "ספסרו" בכרטיסים כדי להיכנס לאולמות שגדשו אדם – הם הבינו שיש עוצמה לאמנות. אבל למעשה, כל יום עיון בבית לאמנות ישראלית הומה אדם ובסיומו של יום אנשים מודים לנו בהתרגשות על שזכו בחוויה עשירה.

–

מה הבאת לנו?

את ספר השירה אהובי הסודי, אתה, של המשוררת ללי מיכאלי שגיליתי ממש במקרה ונשביתי בקסמה. זהו הספר השביעי שלה שיצא בהוצאת עולם חדש ב-2022 והוא נולד ממפגש טעון ומורכב ובה בעת כל כך אנושי ואינטימי בין גבר ואישה , משורר פלסטיני טארק אל כרמי ומשוררת ישראלית – קשר שמתפתח לאהבה בלתי אפשרית. הקשר בין השנים החל בשיחות קשות על פוליטיקה והיסטוריה כשהם נאחזים איש ואישה בנרטיב שלו, אבל בהדרגה עם המוזיקה שהם מנגנים זה לזה על מסכי הזום והשירים שהם שולחים זה לזה, הפוליטי מפנה את מקומו לפואטי ולאישי.

–

טארק וללי לא הגשימו את אהבתם. למעשה הם מעולם לא נפגשו פנים מול פנים. טארק עמד בפתח ביתה של ללי אך לא חצה את המפתן. בכל זאת נוצר כאן מפגש דרך השירים של שניהם. הסכסוך הלאומי מפנה את מקומו לקשר אישי, החשדנות והאימה מפנה את מקומה לחמלה ואמפתיה ובסופו של דבר גם כשברקע מהדהד כאב הסכסוך, השיחות הן בין שני בני אנוש שנאבקים על משמעות הקיום.

–

אהובי הסודי אתה, כריכה קדמית.

–

הכי מרגיז

מרגיזה אותי הפוליטיקה במדינה הזו. מרגיזים אותי אלה שנבחרו להוביל אותנו ופיהם מלא גזענות ולאומנות וחוסר כבוד למיעוט. מרגיז אותי וכואב לי שאנשים מתרגלים לעוול ולא רואים את האחר. ללי מיכאלי וטארק אל כרמי הצליחו לראות את השני ובאומץ חשפו את סיפורם, ואהובי הסודי הפך לגלוי ואיתו גם הדיאלוג ההכרחי והקריטי בין שני הצדדים.

–

כמה זה עולה לנו?

יום העיון מהפוליטי לפואטי הוא חינם. אנחנו מייחלים לחוויה שתהיה לאנשים כאשר ישמעו את סיפורה של ללי מיכאלי ממקור ראשון, את החוויה לראות את הסרט התערבות אלוהית העוסק גם בסיפור אהבה שאינו יכול להתממש בין ערבי ישראלי תושב ירושלים לצעירה פלסטינאית תושבת רמאללה. יהיה מרתק לשמוע את ד"ר אריאל שיטרית המציגה את במאי הקולנוע הנודע אליה סולימאן ואת שני מרצי הקורס ד"ר ארז פרי וקאיד אבו לטיף שיציגו אוצרות קולנועית מהי.

–

הקרנות הסרטים ישוגרו שבוע לפני ההרצאה לצפייה אישית. ההרצאות הכוללות את המפגשים עם יוצרי הסרטים יתקיימו בזום. מחיר הקורס לתלמידים ותיקים 1080 ₪. למרות זאת, אם יש תלמיד שמתקשה לממן – וזה נכון לגבי כל קורס אצלנו – אין מצב שלא נלך לקראתו. לא יקרה שבגלל מצוקה כספית אדם לא ילמד אצלנו אמנות ישראלית.

–

מה ההישג הכי מפתיע שלך?

תוכנית האוצרות שהקמנו, בחזונו של יונה פישר שאף הסכים לאחר היסוס רב לתת את שמו לתוכנית, הפכה להיות, עם שותפתי לתוכנית ד"ר אסנת צוקרמן רכטר, למסלול שלא רק מעשיר והופך את תחום האוצרות למקצועי, אלא מצליח לשנות מבט, מחזק חשיבה ביקורתית, מקנה כלים להתבוננות ולראייה מערכתית. מרגש מאוד לשמוע מכל כך הרבה תלמדים נבחרים כמה הם נהנים ומתרגשים שנה שלמה מתוכנית לימודית. זהו הישג.

–

אבל אולי ההישג הגדול ביותר שלי הוא הנס שמתרחש שנה־שנה כבר 9 שנים. אנשים באים ובוחרים ללמוד על אמנות ישראלית. וזה כמעיין המתגבר.

ד"ר גדעון עפרת שבחזונו הקימה רודי בינט את בית לאמנות ישראלית, שואל את מי בחברה הישראלית יכולה אמנות ישראלית לחשמל? שאלה יסודית יותר, איזו רוח אוניברסלית פועלת בישראל? והתשובה שלי היא שבית לאמנות ישראלית הוא ההוכחה שיש חשמל ויש תשוקה ויש גם רוח.

–

למה את עוסקת במה שאת עוסקת?

תלמידה כתבה לי שבית לאמנות ישראלית הוא מפלט עבורה והוא משהו שמזכיר לה שיש שמש מעל לענן הכבד. בימי סגר הקורונה, תלמידים שלחו לי פרחים הביתה להודות על רגעי חסד בזכות אותן הרצאות מדהימות על אמנות ישראלית ששיגרנו לתלמידים שלנו חינם.

אבל אולי הסיבה האמיתית לתחושת השליחות שיש בי נובעת מהאמונה בכוח של האמנות הישראלית.

לא איפשרו לי לכתוב את עבודת הגמר במ.א. על האמנות המושגית באמנות הישראלית כי באוניברסיטה העברית טענו שזה לא מספיק. דרשו שאכתוב על שנות ה-70 באמנות הבינלאומית. בית לאמנות ישראלית הוא התיקון. בית לאמנות ישראלית שם לו למטרה לחקור את אבני היסוד של האמנות המקומית ולהציב את העוגנים שמתוכם הפליגה והתפתחה.

אני מאמינה שכל אזרח בישראל חייב ללמוד את הקורס של תולדות האמנות הישראלית שמעבירה באופן מחונן טלי תמיר. מעבר לכך שתמיר מצליחה לשנות את המבט שלך על האמנות הישראלית אפילו זו שחשבת שהכרת – אתה לומד בקורס הזה על המאבקים החברתיים והדילמות שהיו בחברה, החל מתקופת בצלאל ונמשכים בדרך זו או אחרת עד היום. אסור לנו למחוק את האבות המייסדים של האמנות הישראלית שבזכותם אנו מבינים טוב יותר לא רק סוגיות מתחום האמנות אלא גם היבטים של תרבות, חברה ופוליטיקה.

והתיקון הוא גם בקורסים ההיסטוריים כדוגמת קיצור תולדות התערוכות, המציג תערוכות חשובות פורצות דרך שהתקיימו כאן בתקופת היישוב ובתקופת המדינה, ובימי העיון המופלאים שנערכים בבית שמדברים על תנועות שכמעט נשכחו כמו המשותף קיבוץ או אירועי תל חי, בהצגת אוצרים ואנשי אמנות שתרמו לנו כאן.

–

בקורס על התערוכות החשובות התברר שכמעט שלא תיעדו תערוכות. התפיסה הייתה של כאן ועכשיו, ולא חשבו על ההיסטוריה. אלו תערוכות אמנות קבוצתיות שנתנו ביטוי לרוחות של שינוי והציגו הלך מחשבה ביקורתי. האוצרים המקוריים חלקם כבר לא איתנו. גדעון עפרת למשל ידבר על "תערוכת נדודים" של שרית שפירא. נועם סגל תדבר על התערוכה "ניאו ברבריזם" שאצרה עם נעמי אביב. אלן גינתון תדבר על תערוכות "שנות השבעים" שאצר מוטי עומר. אבל גם התערוכות של האוצרים הנפלאים שממשיכים לפעול – חשוב שנזכור אותן. הן השכילו לסמן בזמן אמת מגמות וזרמים שבנו את תולדות האמנות הישראלית, ויש לנו את הזכות להביט עליהן ממבט עכשווי ולהמשיך ולסלול את שביל האבנים הצהובות של סיפור תולדות האמנות שלנו.

–

תמיד עסקתי בתרבות. אם במשרד התרבות כשהייתי אמונה על המוזיאונים והאמנות, אם בתור נספחת התרבות ביפן, וכמובן היום כשאני מנהלת את בית לאמנות ישראלית. אני מרגישה שלא איבדתי את התשוקה לאמנות. אני עדיין מחסירה פעימה כשאני חווה יצירת אמנות שנוגעת בנפשי. יש בי כבוד עצום לאמנים, ליוצרים. תמיד האמנתי שיותר משהאמנים זקוקים לתמיכת המדינה, המדינה היא שצריכה את האמנים. מדינה בלי תרבות היא חיים ללא נשמה, ולעיתים גם ללא נשימה. אנו חייבים לטפח את התרבות כדי להעניק משמעות והשראה וגם שמחה והתרגשות. כל זמן שהתשוקה תימשך והאנרגיה שלי לא תפחת, אני אמשיך במפעל החשוב הזה של יצירת מקום של כבוד לאמנות הישראלית ובית של ממש לשוחריה.

–

עידית עמיחי, צילום אסנת בן דב.

–

הצטרפו לאיוונט 3> זרמים חדשים בבית לאמנות ישראלית