בתמונה: צאלה קוטלר הדרי. צילום: ליה רוז מגן

–

מחוץ לתמונה:

קפה קר DIY מנס קפה מגורען בכוס זכוכית עם 3-4 קוביות קרח מושלמות שיש לגלריה מאיה במקפיא. אוגוסט בקריית המלאכה הסתבר להפתעתי כמרענן רשמי וגודלן האידיאלי של קוביות קרח אינו מדובר מספיק בתרבות הפופולארית.

–

מה את עושה בימים אלה?

בימים אלה, ממש ברגעים אלה, אני בהקמת תערוכת היחיד של האמן גיא סער רוסו, "קורות", בגלריה מאיה בתל אביב, אותה אני אוצרת ומלווה את גיא בחודשים האחרונים. החלל הולך ומתהווה, יש פה אמת גדולה שמהדהדת בפיסול ובהדפס. אמת באמנות זה מה שאני מחפשת, תמיד. גיא עשה סיבוב ארוך דרך מדיומים שונים עד שהגיע אל ההדפס ואל הפיסול בעץ. מקורות ההשראה שלו נעים מחופי והרי סיני, דרך מערות "שובה" בצרפת שם התגלתה אמנות המערות המוקדמת ביותר (לפני 35 אלף שנה!) ועד לסיפור הביוגרפי שלו.

–

–

הבת של מי את?

אני הבת של מאיה וארקדי המתוקים, שניהם מהנדסים ממולדובה ועלו לישראל בשנת 1979, אני הצברית הראשונה במשפחה אז קיבלתי שם של קיבוצניקית, למרות שאני בכלל קרויה על שם סבתא של אבא שלי, צילה. התרבות הרוסית נוכחת במשפחה שלי ואני גאה בה. אני אוהבת את ישראל וממעטת לטוס לחו"ל, לא מהזן שמחפש לברוח מכאן אבל אולי זה עוד ישתנה.

שלא כמוני, צברית ראשונה לבת מהגרים, גיא כאן לידי הוא בן לילידי הארץ אבל נדד בעולם מאז שהוא נולד. הוא בן שליחים ונולד בברזיל, שם חי עד גיל שנתיים, לאחר מכן חזרה המשפחה לישראל עד גיל ארבע. לאחר מכן חי בפורטוגל עד גיל שמונה, ושוב חזרה המשפחה לירושלים עד גיל 11, ומשם עד גיל 15 היו בקולומביה. לאחר מכן חזרו לירושלים עד שהתגייס ושירת ברפיח, עזה. לאחר מכן עבר לתל אביב ומשם עבר לנדוד למזרח ולמערב, התגורר בהודו ובניו יורק. היום הוא גר עם המשפחה שהקים בעין כרם.

המסע הזה, שמסחרר לכתוב אותו, הוא חלק בלתי נפרד מנושא התערוכה שעוסק בקורות, בנדודים, ובחיפוש אחר מקורות. כבת למהגרים הייתי עסוקה שנים בישראליות הזאת, מנסה לנסח אותה מול השפה הזרה שאני שומעת בבית והאהבה שלי לעברית, תמיד תהיתי איך זה מרגיש להיוולד למשפחה שורשית ישראלית שרושמת דורות אחורה.

אני חושבת שזה משהו שמשותף לגיא ולי – נדודים תודעתיים ופיזיים, מעבר בין תרבויות, זאת שנרכשת וזאת מבית, זאת שנולדת אליה וזאת שנולדת איתה. ההבנה שקורות החיים הם לא רק פרטיים או משפחתיים, אנחנו חולקים קורות עם תרבות ושבט, ולא ממש משנה איך קוראים לשבט הזה ועל איזה אדמה הוא התיישב. הסיפור הוא לא פרטיקולרי. זה בא לידי ביטוי בדמויות הארכיטיפיות שגיא מפסל והן מלוות תרבויות רבות, חוזרות על עצמן בגרסאות שונות אבל כל אחד יזהה אותן מהוויה פרטית בראשיתית, מחוויה אנושית שמשותפת לכולנו.

–

היכן גדלת?

גדלתי בחיפה, אני בת הרים. קשורה לוואדיות של חיפה ופועלת לשימורם ולהצלתם מפני מיזמי נדל"ן מוגזמים. גרתי תקופה ארוכה גם בתל אביב, מחבבת אותה מאוד אבל לא הייתי מחליפה את הפרספקטיבה שההר יודע לתת לאדם. גם גיא הוא איש הרים, הסטודיו שלו ממוקם בעין יעל בירושלים, במסגרת פרויקט "ענאנה" שכולל סטודיו של אמנים שעוסקים באמנות עכשווית, טבע ומחקר. נסעתי לשם לפגישה בסטודיו של גיא, והיציאה ממתחם הסטודיו לכביש הגישה כלל זינוק מופרע בעלייה שרק ירושלמים וחיפאים יכולים להצליח בו. יש דיבור שירושלמים וחיפאים חולקים די.אנ.איי.

–

היית מקובלת?

אנחנו מדברות על התיכון? כן, עשיתי שטויות. בואי נגיד שחקרתי וכבשתי שדות לא מוכרים. הרפתקנות וסקרנות תמיד היו מנות חלקי, עם ההתבגרות ניתבתי אותם לעיתונות, ללימודים ולמיזמי אמנות והפקות גדולות.

–

פרנסה: 

במשך המון שנים עיתונות אינטנסיבית, ככתבת מגזין בעיתון גלובס, עם צוות מהחלומות. אבל כשזה התפרק, אחרי 12 שנה, המשכתי הלאה. הייתה תקופה של חפיפה בין העיתונות לאוצרות עד שהחלטתי להתמסר לאמנות. אני עובדת בבית לאמנות ישראלית ורוצה להקדיש את העשור הקרוב ליצירה ולאוצרות.

לפעמים אני מתגעגעת לכתיבה האינטנסיבית, להיות מכונת מילים. לכן, שמחתי לגלות בגוף העבודות של גיא שגם הוא אדם כותב, במקרה שלו – הוא כותב טקסטים שנעים בין שירה, ממואר או מנטרה. הוא עשה לעצמו בשנים האחרונות תרגיל כמעט רוחני, לכתוב מדי בוקר באילו מצבים הוא מתמלא השראה או התפעלות, וכל טקסט יותר מרגש מהשני.

אני יכולה להיות אדם ציני אבל בבסיס אני פשוט נדהמת בקטע הכי נאיבי מהחיים. גם גיא כזה, יש לו שורה יפיפייה שהולכת ככה: "שֶּזֶה יָכֹול לִהְיֹות חֲלּוק אֶבֶן אֹו הָעֹולָם כֻּלֹו". שנינו אוהבים מאוד את הכתיבה של דרור בורשטיין ואת היחס שלו לטבע או לכוחות הטבע, ההתפעלות הזאת היא מתנה, להצליח להתרגש מעץ זאת ברכה בעיני.

–

גיא סער רוסו, ציפור קדומה, 2022

–

הכי מרגיז:

אמירות שנשמעות כל פעם שיש שערורייה שקשורה לאמנות: "למה הציבור צריך לממן אמנות ותרבות?", ולכי תתחילי להסביר למה באמת, ויכוחי הפייסבוק האלה מחרפנים אותי. כאילו, אנשים, איפה אתם מצפים למצוא גירוי אינטלקטואלי ואסתטי, מחשבה ביקורתית או מקורית? אמנות ותרבות הם מאבות המזון שלנו כחברה מתפקדת וצריך להכפיל את תקציבי התרבות כבר מחר.

–

מה הבאת לנו:

עבודה קטנה של גיא שמרגשת אותי. תפוח מפוסל מעץ מייפל שיושב על בסיס עץ. הוא עסיסי, כמעט שוקולדי, שלם ומושלם, הוא העולם. עוד לא נגסנו בו למרות הפיתוי, אולי הוא גן עדן. העבודות של גיא מדברות על הרגע הזה שלפני הנגיסה. החלל מתהווה למעין יער פסיכדלי או מערה עתיקה. לא בטוח שם כל כך, יש גם חיות טורפות וכלי נשק מעץ ועורב שמסתכל עלייך ולא מוריד את העיניים, אבל יש גם שפה משותפת, אחת, אין גבולות, יש הרבה טבע וים שמקיף אותך, עץ גולמי, ומרבדי חול רך שהולכים עליהם ברגליים יחפות.

–

גיא סער רוסו, דמות ותפוח, 2022

–

כמה זה עולה לנו:

הכניסה לתערוכה חופשית, בשעות הפעילות של גלריה מאיה, נעילת התערוכה ב-24.9 ויש חפיפה גם עם אירועי "אוהבים אמנות עושים אמנות" אז אני מזמינה את הקהל להגיע מקצות הארץ. העבודות כמובן מוצעות גם למכירה, כפי שנהוג במאיה.

–

אמן/אמנית שלא מספיק מוערכים בעינייך?

אני חושבת שיש המון אמנים לא מוערכים מספיק, אבל אני לא בטוחה שזאת המילה הנכונה. אני חושבת שיש בשלות מסוימת, יש קריאה מחודשת שהזמן יודע לתת לעבודות. אני מאוד אוהבת את העובדה שגיא כאילו עבד מתחת לרדאר בשנים האחרונות. הסיפור שלו הוא קצת סיפור סינדרלה – אבנר לוינסון מגלריה מאיה ראה את העבודות שלו באינסטגרם והוא פנה אליו והזמין אותו להציג, בהתחלה בחלל הקטן ואז זה גדל לכדי תערוכת יחיד. אני בטוחה שיש הרבה אמנים שעומדים בתור כדי להציג במאיה, ולכן אני מעריכה מאוד את המהלך של אבנר. הרגע מגיע כשהוא צריך להגיע.

–

גיא סער רוסו, אברהם ויצחק, 2022

גיא סער רוסו, ים יבשה מספר 1, 2022

–

למה את עוסקת במה שאת עוסקת?

לפני כמה שנים רותי דירקטור אצרה תערוכה במוזיאון תל אביב "על הרוחני באמנות" אני זוכרת שבסיור עיתונאים המקדים היא דיברה על תחושת ההיי של אמנות, או שאולי זה מה שאני אמרתי לה בסוף הסיור. בכל מקרה, אני חושבת שזה זה – כשאני עומדת מול עבודה טובה או נכנסת לחלל תערוכה מעולה אני מרגישה את ההיי הזה: מתחיל בזרם של התרגשות, ואז התבוננות ארוכה – לפעמים אני מרגישה נטועה ברצפה מול עבודה טובה, ואז חיוך ורצון בלתי פוסק לדבר על מה שאני רואה. בשלב הזה אני בוחרת קורבן אקראי כדי לקשקש את עצמי לדעת ובמצבים קיצוניים מילים כמו "הברקה" נזרקות לכל עבר.

–

מה מעסיק אותך מלבד יצירה?

השיטה הכלכלית, משבר הבריאות, משבר האקלים, קדחת הנדל"ן, ייבוש תקציבי תרבות, חללי תצוגה שאמנים צריכים לשלם להם כדי להציג, הזנחת המרחבים הציבוריים ומתי יהיה פה שלום. כדי לנתב את החרדות הקיומיות למקום פרודוקטיבי אני מסיימת בימים אלה תואר שני במדיניות ציבורית באונ' תל אביב, אולי נשנה מבפנים.

–

מה הדבר שאת הכי מחכה לו עכשיו?

לפתיחה של התערוכה "קורות" בגלריה מאיה. חמישי 1.9 בשעה 20:00. ותודה בהזדמנות זאת לאבנר, עידו כהן וכרמל בן אור מהגלריה, ותודה מיוחדת לאמנים איריס סינטרה ובעז נוי שהם חלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי ואחראים על החיבור.

–

גיא סער רוסו, דיוקן עצמי, 2022

–

אהבה:

רועי. כבר לא עושים גברים כאלה, חמסה עליו.

–

קללה:

פיזדמייטה – שיבוש של קללה ברוסית ורוב הסיכויים שאני לא אומרת אותה נכון אבל פיזדמייטה למי אכפת.

–

הצטרפו לאיוונט

–