מחוץ לתמונה:

גרה בירושלים, מחפשת את הפלאפון שלי. כותבת שירים עצובים, עושה תערוכות שמחות יחד עם עוז זלוף בגלריה תרבות הדנדשה, מפתחת יוזמות קואופרטיביות של אמנות וקהילה בירושלים, עושה ומלמדת אמנות השתתפותית.

–

מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

רציתי שיהיו לי 8 עבודות, אחת לכל יום בשבוע ועוד קצת, בדיעבד זה די התגשם. אני לא זוכרת מה הרכיב את המכלול של הדברים שרציתי לעשות, רק את התסכול שהרגשתי מזה שאני לא מצליחה לצמצם את זה ל-7 ונתקעתי עם 8. אני כן זוכרת שאחת מהן היתה להיות ספרנית, עד היום אני מקנאה בספרניות.

–

מה את עושה בימים אלה?

אני מרגישה כמו דבורה שמדלגת מפרח לפרח – בין "איט דה ריצ'" שמוצגת עכשיו בגלריה (מדהים כמה מגרד וכמה מביך לנו לדבר על כסף עכשיו! זו איזו שבירה של טאבו, שדורשת אומץ והתערטלות), לבין התערוכות הבאות, עומלת לקראת סיום המחזור השלישי של "חממתרבות" – חממה למיזמי אמנות מבוססי-קהילה שאני מנהלת בירושלים יחד עם אן דייצ' המלכה, ברגעים מתוקים של סיום העבודה על ספר שירה שהולך איתי כמוס כבר הרבה זמן, בתנועה אל עבר גיל 30 ומעברי דירה, השגרה מאוד תוססת ומפוצלת קשב עכשיו וגם יפה.

–

מימין: טוהר לב ג'יקובסון, מעיין שלם, עוז זלוף אנסטסטיה חיים, רותם אמיתי

–

איך את חווה את הימים האלה, כאדם וכיוצר?

שאלה טובה מה זה הימים האלה, כבר שלוש שנים בתנועת מטוטלת יומיומית בין חוסר אונים ותחושת אילמות, שאלות כמו "למה אמנות", "למה להשאר", "למה להתנגד", ומנגד איזה צורך צועק כזה של "כן כן כן כן" עוד אנרגיה, עוד אהבת החיים, לנסות להציב את החדווה היצירתית והחגיגה מנגד לכוחות ההרס.

–

קללה מועדפת (כן, אנחנו שואלים)

פאק זה טוב

–

טוהר לב ג'יקובסון, פריים מתוך "מבצע"

–

הבת של מי את?

גדלתי בגבעת עדה, מקום יפה ממש ומשעמם נורא. אבא שלי ארכיונאי ואמא שלי פיזיותרפיסטית התפתחותית, שני הורים מהממים ואידיאליסטים, שבשום אופן לא היו צריכים להיות בני זוג.

–

מה היית אומרת היום לילדה שהיית פעם?

תמשיכי להיות מטורללת

–

אנסטסטיה חיים, פרט מתוך תערוכתה "עטופה בנקניק"

–

אנסטסטיה חיים, פרט מתוך תערוכתה "עטופה בנקניק"

–

היית מקובלת?

חחח לא

–

שירות משמעותי:

אני עושה אמנות כבר ארבע שנים עם קבוצה של נשים מבוגרות עירקיות בקטמונים, בהתחלה יצרנו עבודות חזותיות אבל לאט לאט עברנו לכתיבה, כתבנו ספר שירה יחד והוא מהמם בעיניי ומותר לי לומר את זה כי לא כתבתי בו כלום. הן גאונות ואני אוהבת אותן, זה לא מרגיש לי כמו איזה אקט התנדבותי אלטרואיסטי גם כי הן מאכילות אותי כל הזמן וגם כי הן חברות שלי קרובות. עכשיו זו תקופה מורכבת, הן כבר נורא מבוגרות, והעצב והייאוש שהמלחמה מביאה מאיצים את ההזדקנות והחולי.

–

מעיין שלם, פרט מתוך "שגרת שגרה"

–

טוהר לב ג'יקובסון, פרט מתוך "מבצע?"

–

מה אנשים יופתעו לגלות עליך?

שאני לא טבעונית?

–

מה הבאת לנו?

שיר!מה הסוד המקצועי שלך?

לעבוד ביחד

–

מהי אהבה עבורך?

החומר שנמצא בתוך כל החלקיקים של האור ובתוך כל התאים שבגוף ובנימים של הצמחים, אלוהות, השתתפות, ידידות, הצלבת מבטים, יצירה, הצורך הדחוף להכניס אוויר לריאות, הפחד מסבל.

–

הזמנה להשקת פנזין, אכול כפי יכולתך

–

יוצר/ת שהפתיעו אותך לאחרונה?

אני עכשיו בפאנגירלינג מטורף על "Collective Actions", קולקטיב אמנים רוסים שפועל בהרכבים משתנים מאז 1976. חקרתי אותם קצת בשביל איזו הרצאה שהעברתי, ונטרפתי מהם לגמרי, זה אמנם לא איזה אירוע עכשווי אבל הם מרתקים. פעולת-האמנות הפכה אצלם לאיזשהי אסטרטגיה של ייצור אמנות מחתרתי, משהו שמדמה את עצמו לטיול מחוץ לעיר, אבל הוא בעצם אמנות. הם הצליחו להקים, דווקא בזכות השותפות והחברות, איים של ביטוי אינדיווידואלי בצל הדיכוי הכבד של המשטר הקומוניסטי ברוסיה.

–

ספרי לנו על כישלון מפואר:

נראה לי שבכובע השני שלי כמשוררת, כישלונות מפוארים מתחלפים בכשלונות יומיומיים – כשמפרסמים שירים צריך להתרגל לשלושה לא על כל כן שמקבלים, ללמוד לחיות עם לא וגם לחבב אותו זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו.

–

מה החלום הבא שלך?

החלום הגדול הוא לטבול את הרגל בתוך הים שנקרא כתיבת פרוזה. 

–

פתגם לחיים:

מעבר לטוב ולרע יש שדה.

–

–

3> galleria.tarbut | Rotem Amitai | ביחס לאור אני חושב שכן

–

*צילומים: נעמה קליין

–