״ארתור, שהוא שמו של אחד מכם, אולי שלך?"

אוצר: יונתן ה. משעל

פתיחה: יום חמישי 01.09 בשעה 20:00 בגלריה חנינא

הרצון להתבלט מעל ההמון נטוע בפנטזיה הפופולרית שהדבר אכן אפשרי. להשאיר חותם, לעשות דבר מה בעל משמעות שירשם לנצח בדפי ההיסטוריה. כאילו ההיגיון שלנו יכול באמת ליצור מציאות, כאילו אנו נבדלים מההמון רק על סמך הבחירות שעשינו,  אפילו שהבחירות האלו עצמן נטועות בתוך האופציות שהחברה מאפשרת לנו. כאילו הפעולות שלנו מחוללות שינוי אמיתי. כי במה עוד ניתן להיאחז? מחשבה שהדברים הם רק כפי שהם, שאנו שטים על גבי קליפת אגוז בתוך עולם-נהר של מים גועשים היא מחשבה מייאשת, רעה. אך יצירה יש מאין אינה אפשרית, יצירה מקורית היא שקר. והנה, אי אפשר לעצור את הרצון להישרף בשמי הערב ככוכב שביט. האפשרות הנותרת היא למרוד, להתנגד כנקודת מוצא, לא לקחת חלק כמובן מאליו. זאת לא משימה שמיועדת לשכל או לתרגילי מחשבה, היא מיועדת לגוף. מרד שמגיע עם הרגלים גופניים, חומריים ומוחשיים בעולם.

אפשר לתאר את העבודה המשותפת של שחר יהלום ורון וינטר כמעשה של מרד, וטוב לתאר אותן ככאלו. כמו כל עבודת אמנות, הן נעשו גם מתוך הרצון לרצות, אך בקצה הטווח הנעים שלהן נמצאות אפשרויות מטרידות יותר של מוות וחורבן, אלימות משולחת רסן ושבירת המוסכמות החברתיות. קשה לסמן דרך מדוייקת שבה אפשר לעסוק בתכנים של שבירת מוסכמות, מבלי לשבור את המסגרת והמוסכמות של השיחה. אמנות קיימת בתוך סך מורכב של כוחות ופרקטיקות המשפיעה על האופי והיכולת שלה להיות רדיקלית באמת.

–

–

אצל יהלום, מהלך שהחל כפורטרט עצמי מציג דמויות של נשים או חיות, לעיתים ילדות או חיות מאד קטנות, מפעילות אלימות על הסביבה שלהן. בפעולות פשוטות ולכאורה תמימות כמו פיזור מלח על חילזון, יהלום מדגישה איך הנורמטיבי אינו אלא מעטפת דקיקה שמכסה על אלימות ואכזריות מובנית, שאינה מובחנת לעיתים קרובות ואינה נתפשת כחריגה. העדר הציות בפעולות הפשוטות של מי שבדרך כלל נתפש כחלש או קטן, אינו מהווה איום על המארג החברתי, ואינו מתקבל כדבר אכזרי על אף התפוצה הנרחבת שלו. הסיטואציות של יהלום מתרחשות במרחב ללא סימני היכר ממש, אך שבבירור מתייחסים אל החוץ. הדימויים כולם מבוססים על זיכרונה. ׳בנק הדימויים׳ שלה במכוון אינו כולל הפרדה בין זיכרונות שקרו באמת, לבין כאלו שאולי נשתלו דרך סיפורים ואירועים שנקלטו מבחוץ לאורך הדרך. מכיוון שאין הבדל בין זיכרון מומצא לכזה שנחווה במציאות, אפשר לסמוך רק על החוויה הגופנית שתדע להבדיל בין השניים.

גם אצל וינטר מוצג פורטרט עצמי בסיטואציות בהן חבורות של גברים מבצעים טקסים משותפים של קבלה חברתית, הכוללות אלימות או מצבים לא נוחים. הסצינות מתרחשות ללא מקום או זמן מוגדרים

והגברים בדרך כלל מוצגים ערומים. על אף העובדה שוינטר מתאר את עצמו בתוך העבודות, הן כולן מבוססות על דימויים שהוא אסף מהרשת. במידה רבה, הימצאותם ברשת מכשירה אותם לאחר שעברו את האישור החברתי, רופף ככל שיהיה, של הקהילה הוירטואלית. מתחת למעטה הנורמטיבי נמצאים כמויות כמעט אין סופיות של דימויי אלימות על סוגיו השונים. עצם הימצאותם שם והיכולת לעשות בהם שימוש הוא עדות לכך שהאלימות מתקבלת על ידי החברה האנושית גם היום כמרכיב חשוב ומרכזי בזהות שלה, אפילו אם זהו המרכיב בו צריך להילחם או להכחיש את קיומו.

נעילה: 24.9

גלריה חנינא, שביל המפעל 3, בניין 5, קומה 1 קריית המלאכה, תל אביב

שעות פתיחה: ג׳-ה׳ 16:00-19:00 | ו׳-ש׳ 11:00-14:00