"סוף הקיץ"

על שתי תערוכות –

איתן בן משה – 'לב לבקן'

גלריה אלון שגב עד 13.10

ישי שפירא קלטר – 'י'

גלריה רוארט עד 21.10

–

יש קו שנראה ברור בין שתי התערוכות, שנפתחו במרווח של שבוע. כאשר נכנסתי לתערוכה של שפירא קלטר היתה לי הרגשה, תחושה, שכבר ראיתי את העבודות. היה בהן משהו מוכר ממש. מוכר ברמה של לחפש את יחד עם חברים את עובדי הגלריה ולנסות לשאול אם הן הוצגו בעבר.

–

זה לא ששתי התערוכות דומות ויזואלית אך תחום העיסוק נראה דומה. בשתי התערוכות יש מהלך שמורכב מלאסוף או להרכיב דימויים שהם מהמוכן או מעין כמעט מהמוכן או כפי שהם גם מכונים 'פאונד אובג'קט' המאפיינים את האסתטיקה המתפוררת של תל אביב, על כיעורה החינני או המעיב למרווחים. שפירא קלטר מציג לוחות פוליקרבונט מטופלים קלות תלויים או מונחים בזוית במסגרת ברזל מגלוון עם בד קנווס מאחורה, אצל בן משה אלו הם קופסאות אור של זכוכית מורכבים ורבי שכבות הדומים לחלונות או קופסאות הראווה שיש באזור אלנבי- העליה – דרך יפו. אלו שמציגים בהם סחורה הקשורה לאופנה שהעידו על מה יש בחנות, אך אלו כמעט תמיד נזנחים כך שבפועל נוצר שלט שלא מעיד על כלום מלבד האסטתיקה של הזמן העובר והמפגעים העירוניים כגון פיח, לכלוך של בנייה וכיוב.

–

–

לדוגמא, מישהו/י עם חנות נעליים שמו נעליים בקופסת ראווה בחוץ עם סרטי מלמלה מסביב ושם החנות הונח מודפס על קרטון מאחורה. השלט עם השם דהה, הזכוכית נופצה במקומות שונים, הנעליים התמלאו אבק וכבר לא ניצבות בצורה אנכית אלא שכובות. אצל קלטר אלו הלוחות האלו שבכל מקום, לוחות פוליגל שמשמשות לפונקציות שונות בבנייה קלה ומקבלות גם הן בגלל פגעי הזמן ומזג האויר צורה שונה בעקבות פגעי מזג האויר. הם תמיד נראים שונים ממש מהקטלוג שמציג אותם, חדשים ונוצצים כאשר בפועל אנו רואים אותם תמיד כלוח מהוהה בעל גוון בז' שהתפרים שלו גלויים.  שניהם מהווים פיסות מהתפאורה המקומית ובשני המקרים יש משחק סביב ההנאה הנובעת מאותה הכרות.

–

–

בשני המקרים קל יחסית לזהות את האבות והאמהות הרוחניים, הארטה פוברה והגירסה המקומית של דלות החומר. הגלגול של אלו והנוכחות הדומיננטית שלהם באמנות ישראלית (פנחס כהן גן, רפי לביא, עידו בר אל וכיוב)  אצל בן משה המקורות עמומים יותר ובטקסט התערוכה העבודות מקושרות דווקא לכוח המיסטי שמייחסים במקומות שונים באפריקה ללבקנים, אצל קולטר המקורות נוכחים בטקסט יחד עם דגש על הטיפול או בדיקת החומרים שמסומנת כדי להראות שהוא העמיד אותם במבחן, או שהם לא חומר שנלקח כמות שהוא אלא שנעשתה איתו פעילות ולכן לפי הטקסט הוא 'כמו פורטרט עצמי 'ודומה בפועל למבחנים שעושים בפרסומת למוצרים כאשר מראים אנשים בחלוקים שורפים את המוצר או שופכים עליו צבע או משליכים אותו על הרצפה כדי להוכיח את עמידותו.

–

–

ניתן היה להשוות מבחינה ביקורתית בין שתי התערוכות. להגיד שבזמן שהעבודות של בן משה מוקפדות ואסתטיות כמעט מידי, כלומר סחירות מאוד או שקל מידי לאהוב אותן  בגלל שהן 'יוקרתיות' כלומר בעלות גימור ברמה גבוהה,  בעוד העבודות של קולטר לא מוקפדות ומשדרות אגביות מכוונת שיש בה פגם. ההופעה עצמה של שתי התערוכות בסמוך מקלה על ההשוואה ומעמידה בשאלה את תחום העיסוק שלא מאפיין את גוף העבודה הקודם של שני האמנים. התערוכה הקודמת של קולטר למשל היתה פורטרטים ביקורתיים בצורה ומידה כזו או אחרת כלפי האספנים הגדולים יותר של אמנות ישראלית עכשווית ולבן משה יש מאחוריו רקורד ארוך של עבודות פיסול שנעות בחינניות אין קץ בין חומר גולמי לטיפול בו. שתי התערוכות מקרינות מידה מסוימת של נוסטלגיה גם בגלל האסתטיקה המוכרת וגם בגלל ההיסטוריה הארוכה של הנושאים באמנות הישראית ויוצרות דיאלוג על קוים מקבילים בין עוני ועושר בתחום חזותי, בין תוצרת או מוצר אמנות מהוקצע לכזה שנועד להראות כאילו ולא עמלו עליו. שתי האסטרטגיות מעידות על קו אוצרותי של הגלריות כמו גם על אפשרויות ואסטרטגיות להתמודד עם המצוקה שיש בשוק האמנות המקומי כמעט באותה מידה שהן מעידות על הבחירות האינדיוידואליות של האמנים. אולי כאן במחשבה שניה ההכללה מסתיימת וכל תערוכה מקבלת חיים נפרדים.

–

–

בפתיחת עונת התערוכות הנוכחית בספטמבר שהגלריות המסחריות נמצאות במשבר מתמשך, שמשרד התרבות הפך לגורם שמרגיש מאיים והפכפך אפשר לתרגם את התערוכות אולי לאקט נוסטלגי – אסקפיסטי שמתחמק מסוגיות מהותיות ובוערות יותר או כנקיטה באקט אמנותי בדומה לארטה פוברה שמתווה אפשרות ליצירה שאינה תלויה בממון (אם כי יהיה קשה להכיל את הקביעה הזו במלואה לגבי יצירתו של בן משה שזקוקה גם לתקצוב וגם לידע טכני שנרכש בשנים של עבודה).

–