"תקומה בגומחה" מאמר מאת נעמי סימן-טוב על תערוכתה של נורית דוד

בנדיטקה, כללי, מגזין

"תקומה בגומחה" מאמר מאת נעמי סימן-טוב על תערוכתה של נורית דוד

"אבן-גבירול-באו – גרסה חורפית" גבעון פורום לאמנות, נווה צדק, תל אביב.

–

אחת התערוכות הכי מסחררות שראיתי בזמן האחרון היא התערוכה החדשה של נורית דוד "אבן-גבירול-באו", בגבעון פורום לאמנות. היא מסחררת את הצופה, הן בגלל השפע שיש בה – ציורים, רהיטים, בדים מודפסים, מסכים, הדפסים, דיקטים, כלי עבודה, ספרים וחוברות מודפסות – והן בגלל הנוכחות הממשית שלה, ההצבה בחלל הכניסה לגלריה. יש ציורים שתלויים על הקירות, אך רובם ניצבים בחלל, עומדים זקופים באורח פלא (בעזרת טריק מחוכם וכליבות) – יש להם פָּנים ואחור, או חזית ועורף; לעיתים הם מוצמדים לרהיטים ביתיים, כגון כוננית, ספסל ועוד, היברידיים מצחיקים ונוגעים ללב בו בזמן. כך, הציור הוא ההמשך של הרהיט, או להפך – לציור יש תותב. לעתים הציור הופך בעצמו לסוג של רהיט (שימושי) שעליו זרוקים כלאחר יד בדים מודפסים, מתחתיו מונחים ספרים, לצידו לוחות עץ היוצרים פינה, ומאחוריו מונחים חפצים אחרים; או שהציור הוא מחיצה, תוחם פינה, יוצר נישה בחלל. התערוכה־מיצב, בעצם סביבה שנכנסים לתוכה, מסחררת גם בגלל עושר הרפרנסים השולחים את הצופה לעולמות קרובים ורחוקים, מוכרים וזרים. ציטוטים אישיים מתוך ההיסטוריה האמנותית של דוד, מתוך הסיפור המשפחתי ומתולדות האמנות מתערבבים בתוך ולצד חלקים מן הנוף העירוני הנשקף מדירתה בחלק הצפוני של רחוב אבן גבירול. היא מתייחסת לעיצוב, לאופנה, לארכיטקטורה של תל אביב, לתרבות ולעיצוב יפניים, לתיאטרון הנוֹ, לטלוויזיה וקולנוע, לעיצוב טקסטיל, לספרות ועוד ועוד.

–

כמו התערוכה, הציורים עצמם עמוסים, קולאז'יים בקומפוזיציה שלjuxtaposition, כלומר בסמיכות – זה לצד זה או זה על גבי זה, פרגמנטים הלקוחים מעולמות שונים: קטעי מבנים תל אביביים, דגמי שטיחים ואריגים, צללית של כיסא או של מנורה, קטעים מוגדלים של בגד (צווארון, כפתור), דמויות אדם מסוגננות באופן גאומטרי בתוך או על חלקי ארכיטקטורה כמו תריסים, מדרגות (המון מדרגות), שבכות, שבלונות, מעקות, גדרות, גשרים ועוד. הציורים וההצבה לא עושים הנחות לצופה. מצד אחד – המראה הכללי של התערוכה פתייני: הצבעוניות השולטת בה היא רכה ונעימה, רובה בגוונים בהירים של ורוד וירוק וצבעי אדמה חמים; היא אף רבת קסם ומעוררת השתאות, הפתעות קטנות צצות מעבר לפינה כשמסתובבים בין העבודות, או שהתובנות מגיעות אליך אחר כך, בבית. מצד שני, זוהי תערוכה תובענית – יש להיכנס לתוכה, שלא לומר לצלול, עם קשב ותשומת לב לפרטים הקטנים, לנסות להתמצא בעולם שכולו שברים וחלקים שלוקטו מפה ומשם. עם זאת, באופן כמעט מופרך, הם מצליחים להתחבר וליצור יחד עולם טוטלי, חזוני, אוטופי. ההצעה היא לא רק לצורת חיים עתידית או אפילו עתידנית, אלא לחיים כאן ועכשיו.

–

***

כתיבה, ובמיוחד כתיבה על תערוכה עבור מגזין אמנות השואף להגיע לקהל, מבקשת לעתים קרובות קוהרנטיות, סוג של מובנות, רצוי אפילו בהירות מסוימת – דרישה שהופכת לעתים קרובות לדיקטטורה, ממשית ומדומה בו בזמן, הנושפת כל העת ברקע. כיוון שכתיבה היא ליניארית, מילה אחר מילה, משפט רודף משפט, מבקש הקורא חובב האמנות ותאב ההסברים רצף של פסקאות שיספרו לו איזשהו סיפור, יציבו נרטיב מוצק סביב היצירות. מהלך הפוך לחלוטין מן התערוכה הנוכחית של נורית דוד.

–

התערוכה "אבן גבירול באו" נבנתה במשך כארבע שנים בחלל דירתה של האמנית, כשהיא סובבת אותה, יום יום ושעה שעה, צומחת ומתרבה ומשתלטת על כל חלק פנוי, כמו ה'מרצבאו' של קורט שוויטרס (ראו בהמשך). ביולי 2021 היא פורקה, התקפלה ונסעה לקיבוץ אשדות יעקב, למוזיאון אורי ורמי נחושתן, וכעת היא מוצבת מחדש בגרסה חורפית (כפי שמצוין בכותרת התערוכה) ומורחבת, בגלריה התל אביבית. ההתרחשות בגלריה דומה: העבודות מקיפות את הצופה, מלפניו, מצדדיו ומאחוריו. התערוכה היא אורגניזם שאינו מזוהה באופן חד ־משמעי, אין לו שם פרטי. הוא נולד מהכלאות ומזיווגים בלתי אפשריים בין צורות גאומטריות שונות ומגוונות למכביר, זוויתיות, עגולות, מרובעות, ויש לו חיים משל עצמו. יצור שנכרך סביבך, מלפף אותך בעליצות. כמו אודראדק – סליל החוטים העומד על שני כפיסי עץ, שתי רגליו, וחי לו בחדר המדרגות לצד המשפחה בסיפור של קפקא "דאגתו של אבי המשפחה" – שבינתיים צמח וגדל פרא. כך, על אף שהציורים תמיד אנכיים, תלויים על הקירות או עומדים בחלל, הם אינם פונים לעין בלבד, אלא גם אל כף הרגל של המבקר/ת בתערוכה, אל הברך, אל הכתף, אל כף היד, אל הגב ואל הגוף כולו המטייל ביניהם. או שאולי הם אלה הנעים ורוחשים סביבך, לא נחים, תמיד נוכחים.

–

בתוך האפקט המפתיע והמבלבל של התערוכה, הן כשלעצמה (אין לה סוף ואין לה התחלה), והן ביחס לעשייה הקודמת של דוד, אנסה להציע כאן מעין לקסיקון בזעיר אנפין, סידור אלפביתי ראשוני של מילים או מושגים, מפה אקראית, קריאות כיוון אפשריות לתערוכה. הלקסיקון שלהלן, שימושי או לא, כמו העבודות בתערוכה, כמו סרגלי המדידה האלטרנטיביים שהציע מרסל דושאן המושתתים על רנדומליות, הוא התאבנות אקראית ושרירותית של דברים, גופים, אופני פעולה, מדידה, תכנון ומילים. אפשרות אחת מתוך אחרות, לכמה רגעים בלבד.

–

מרסל דושאן, שלוש עצירות סטנדרטיות, 1913-1914, רפליקה מ-1964, אסמבלז' בתוך קופסת עץ: 3 חוטים מודבקים על שלוש רצועות בד קנווס צבועות, שלושה פסי עץ מעוצבים בצד אחד באופן התואם את התפתלות החוטים, אוסף מוזיאון ישראל. צילום העבודה: אבשלום אביטל.

–

נורת דוד, ציור "שימושי", להניח עליו דברים.

–

אבן גבירול, רחוב: אחד הצירים המרכזיים המובילים את הכניסה לעיר תל אביב מצפון, ומחבר אותה אל המרכז ואל הדרום. אבן גבירול הוא רחוב רחב באופן נדיב וכמעט לכל אורכו יש אכסדרת עמודים שמעניקה צל להולכי הרגל, ושפע של חנויות שימושיות מכל סוג. הוא גם אחד הרחובות האהובים עליי באופן אישי, בין היתר בגלל מראהו הפשוט והסתמי לכאורה: הבתים, בעלי חזיתות אחידות למדי, שנבנו במהירות בשנות ה־50 וה־60, שנות השיא של המודרניזם במאה העשרים (או אם רוצים, גם רגע הסוף שלו), זה ששם את ערך הפונקציונליות של מכונות המגורים מעל לכול. רחוב חילוני, שכעת עובר תוכניות תמ"א ושינויים מסיביים נוספים. ציטוטים ארכיטקטוניים של חזיתות הבתים, דגם של שׂבכת בטון (פריקסט), צלליות של בתים – כל אלה מופיעים בציורים של דוד. דמויות גאומטריות הלבושות לבוש כמו יפני, עומדות על גשר המחבר בין הבתים משני צידי הרחוב, עולות ויורדות במדרגות.

–

ארכיטקטורה: ג'ובאני בטיסטה פיראנזי, ארכאולוג, ארכיטקט ואמן איטלקי, נודע בסדרות התחריטים שלו שנקראו "בתי הכלא של הדמיון" (1750–1761). פיראנזי מעצב בתחריטים מבנים דמיוניים, שהם שילוב של מוטיבים ממבנים עתיקים קיימים, טירות ימי בינימיות ותפאורות, ויוצר דיסטופיות אדריכליות, המעוררות מועקה וחרדה. העולם שלו הוא צידו האחר והחשוך של ההומניזם האירופי: עולם תחתי, תת־קרקעי, שכולו אסמבלז'ים סיוטיים של מדרגות, קשתות, מכונות מפחידות ואפלה. כמו פיראנזי, גם דוד ממציאה ארכיטקטורה דמיונית. היא מצרפת קטעים מן ההווה התל אביבי שתכף הופך לעבר, לארכיאולוגיה, עם הצעה פנטסטית לעיצוב עירוני חדש של רחוב אבן גבירול. אבל אצלה זהו חזון אוטופי: גשרים ומעברים עיליים מחברים בין בתים, הרבה פתחים, חלונות ותריסים, מחיצות קלות ומתקפלות, פנים הבית והחוץ העירוני נפתחים זה אל זה. עולם שטוף אור ואוויר עם הרבה גווני ירוק. חזון על קהילה עירונית, על צורת חיים אפשרית.

–

ג'ובאני בטיסטה פיראנזי, ללא כותרת (גשר מתקפל), מתוך 'בתי הכלא של הדמיון', 1745-1750, מתוך סדרה של 16 תחריטים, מהדורה שנייה 40X53 ס"מ כל אחד.

–

כך היא כותבת בדף שליווה את התערוכה בגרסת הקיץ שהוצגה במוזיאון אשדות יעקב: "כשחזרתי מן הטיול השני ליפן – חודשיים של הליכה ממקדש למקדש – חשבתי על רעיונות לבניית מתחמים דומים למקדשים יפניים בתל אביב, מקומות שיש בהם ארכיטקטורה, גינון, נוף שאול, פיסול, ציור, מלאכה, מופעי תיאטרון וריקוד. עלה בדעתי רעיון של בניית גשרים על רחוב אבן גבירול. כל מתחם יכלול שני בניינים הניצבים זה מול זה עם גינות אחוריות וגשר שמחבר ביניהם. יגורו בהם מעין 'נאמני אמנות' בקומונות קטנות. על הגשר יהיו תצוגות אמנות מתחלפות הפתוחות אל הכביש העובר תחתיו במשך היום ונעצמות בלילה. על הציורים הניצבים בסטודיו שלי, שחלונותיו הגדולים פונים לרחוב, רציתי לחשוב כאבן פינה לבניית גשר כזה, כשבלילה, כאשר הסטודיו המואר משתקף בזגוגית, ניתן עם קצת רצון טוב לחשוב שהוא כבר יצא, כגשר, אל עבר הבית שממול. כמו גנים יפניים, הבנייה בסטודיו נטלה בהשאלה את נופו היפה של אבן גבירול על בתיו האופייניים, כחלק מן המבנה (נוף העומד להיעלם במהרה עם תכנית אבן גבירול החדשה של פינוי בינוי לאורך הרחוב כולו)".

–

באו: בגרמנית פירוש המילה באו הוא בניין, מבנה או קונסטרוקציה.

–

המרצבאו של קורט שוויטרס הוא אחד התקדימים לאופן הפעולה של דוד: קורט שוויטרס, אמן גרמני, ממקימי הדאדא, בנה ב־1933 בביתו בהנובר, במשך כמה שנים, סביבה אסמבלז'ית, תוך כדי הוספה מתמדת של חפצים שונים שמצא, או כאלה שיצר, וגם לקח מחבריו האמנים. הוא הכניס אותם לתוך מגירות, גומחות, בנה ארונות ופינות עבור תצוגה של אמנים אחרים. הוא חי ויצר בתוך הבית שהפך ליצירת אמנות טוטלית, או גזאמטקונסטוורק, בגרמנית Gesamtkunstwerk ובתרגום מילולי לעברית 'יצירת האמנות הכוללת'. השם 'מרץ', כנראה לקוח מקרע נייר שהיו עליו אותיות משם בנק ידוע בגרמניה, 'קומרצבנק' (קומרץ – מסחר בגרמנית). שוויטרס נטש את ביתו מאימת הנאצים, ברח תחילה לנורבגיה ולאחר מכן לאנגליה, וניסה להקים גרסה שנייה ושלישית של 'הקתדרלה' הפרטית שלו, כפי שכינה אותה לעתים. הבתים לא שרדו ונותרו רק מעט תצלומים, סקיצות ודיווחים של האמן. ב־1981 נעשה שחזור של העבודה, והתערוכה הסתובבה בעולם עד שנחתה דרך קבע במוזיאון בהנובר.

–

קורט שוויטרס, מרצבאו, צילום וילהלם רדמן, 1933

–

דיגיטלי, אמנות דיגיטלית:

לפני שדוד ניגשת לכן הציור, היא מכינה את העבודה כולה על מחשב – המבנה, הקונסטרוקציה, אפשר לומר גם התוכנית האדריכלית, ומדפיסה במכונת חיתוך שבלונות משקף פלסטיק. על בד קנווס היא מסמנת את קווי המתאר שלהן בעיפרון צבע מים ורוד, ואז מתחילה מלאכת הציור או הצביעה. היא מורחת שכבה אחת של צבע שמן, ולאחר מכן היא עוברת עם מכחול יבש על הצבע, בעצם מוחקת אותו. עוד הכלאה שנדמית בלתי אפשרית: בין המכונה המייצרת שבלונות (אבל חד־פעמיות וספציפיות) ובין ציור השמן המסורתי, שצבעיו הולכים ודוהים, הולכים ונמחקים.

–

טוקונומה: טוקונומה היא פינה בבית יפני, גומחה בקיר, המוגבהת מעט מהרצפה ומיועדת לתצוגה של חפצים בעלי ערך אמנותי – ציור מגילה מוארך, סידור פרחים או כלי קרמיקה. עולם ממוסגר, נפרד, "מן מוזיאון בבית לציור אחד", אומרת דוד. אם רוצים, כל עבודת אמנות, בהיותה עולם נפרד, היא מעין טוקונומה.

–

יפן: יפן, על תרבותה העשירה והאחרת, היא יותר ממקור השראה והשפעה עבור האמנית. ה'רומן' של דוד עם ארצות רחוקות וזרות, הולך אחורה לראשית דרכה כאמנית, למשל בסדרת העבודות שנקראו "העבודות הסיניות", שהוצגה בגלריה גבעון ב־1984; שיאה של ההתבוננות מזרחה היה ב"אני שנולדתי סינית", תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות ב־2007. החל משנות ה־90 היא הולכת ביתר שאת, או שמא נשאבת, אל תוך התרבות היפנית. היא לומדת את יפן, מתכתבת איתה בעבודותיה, מהדהדת, מטמיעה, ובכלל מקיימת מערכת יחסים מסועפת ומרתקת עם האופנה, הלבוש, הארכיטקטורה, עיצוב הבית, האמנות והתיאטרון היפניים ועם היבטים נוספים. הדיאלוג שלה עם יפן בא לידי ביטוי מורכב באופן מרתק בתערוכה "בונרקו חיפה או המודרניזם החיפאי החדש" (2014 בגלריה גבעון). התערוכה הנוכחית נולדה בעקבות טיול של חודשיים ליפן בסתיו 2017.

–

מצ'יאיי 1. 2019. (צילום: עודד בר נח)

–

מצ'יאיי 2, 2019. (צילום: עודד בר נח)

–

מאצ'יאיי – ספסל המתנה לטקס תה, ספסל מקורה.

–

סגנון: מי שנפגש עם עבודותיה של דוד בעבר, עשוי להיות מופתע נוכח השלב הנוכחי, הוא שונה באופן בולט מעבודותיה הקודמות. אפשר לומר שהיא במידה רבה אמנית 'נטולת סגנון', במובן של כתב יד המזוהה מיידית, ואפילו מרחוק. עם זאת בעיניי היא אחת האמניות המקוריות והייחודיות הפועלות בזירה המקומית. אני מתכוונת לסגנון שהוא כמו מטחנת בשר ידנית, המערבבת בשר ולחם וביצה עם תבלינים ומוציאה שורות של אטריות שוות ודומות. "החלפתי סגנונות גם משום שעברתי דירות", היא משיבה על התמיהה. "כל סגנון קשור למקום שגרתי בו. כשגרתי בחיפה שאלתי את הצבעוניות של הוורוד והשחור מבתי האבן הוורודים והבגדים השחורים של מוסלמיות ואנשי כהונה. אלה תאמו גם את תיאטרון הבובות היפני בו יש שלושה מפעילים לכל בובה, מכוסים לגמרי, כמו בחיג'אב. יחד עם זאת, הספרותיות והקולאז'יות נמצאות כל הזמן בעבודות". ומוסיפה בחצי חיוך – "מעשה רקמה של פרנקנשטיין".

–

סיפור: את התערוכה מלווה חוברת דקיקה ובה סיפור טרגי קומי שכתבה דוד, "העסק המאושר", על משפחה המתגוררת בראשון לציון. האב, אדריכל במקצועו, איש חדל אישים, בוגדני, הנוהג להיעלם לפרקים. האם ושלוש בנותיה מנסות להתמודד עם הנושים המידפקים על הדלת ותובעים את שלהם. כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית בערוץ אחד ויחיד. מופע של תיאטרון יפני שהוקרן בטלוויזיה נחרת בעוצמה בזכרונה של המספרת והשפיע על המשפחה וגורלה. יום אחד, בביקור שערך אב המשפחה במפעל נטוש לאריגת שטיחים שהיה שייך לאביו, הוא ננעל בתוכו למשך הלילה. בעקבות החוויות הליליות שעברו עליו כשהיה שם לבדו, הוא קיבל שלוש החלטות: האחת – לוותר על האגו ולהותירו אצל האשווה (סליל חוטים) שראה מתגלגל על רצפת בית החרושת. החלטה שנייה – להקים עולם בזעיר אנפין בהשראת הטוקונומה שהיא מעין בית בתוך בית. החלטה שלישית – לחדש את העבודה במפעל של אביו עם הדגמים, הנולים והחוטים שנותרו שם. האב, יזם בנשמתו, פתח עם קבלן ונגר עסק חדש והמשפחה כולה התגייסה למימוש החלום. בישיבה משפחתית הועלו הצעות לשם העסק: "טול קורה", "תקומה בגומחה", "גומחה ומנוחה", והשם "גומחה ותמוכה" שנבחר לבסוף. העסק לטוקונומות, בשילוב השטיחים, שגשג והצליח מעל ומעבר למשוער. הישראלים דרך התקנת טוקונומה בביתם, יצרו בו פינה שמוקדשת לאמנות ובוחנת את עצם רעיון הבית. "אני עצמי", כותבת לאה משה, הדמות המספרת בסיפור של דוד, "כמו דמות מן הסאטירות של אימי, בחור שהתחתן עם סרגל עקומה, התחתנתי עם העסק ואין לי דבר בעולם מלבדו. סידרתי לי מיטה במשרד ואיני טורחת כלל ללכת הביתה. אני נרדמת וקמה עם כבוד הצורות ועם הדר הצבעים וראשי הומה מבוקר עד ערב". (עמ' 18).

סוף טוב.

–