ב״רצף מקוטע״, תערוכת יחיד של מישל מדנבליק בגלריה נולובז, מוצגים שני גופי עבודה המבוססים על תצלומי מסך, שבאמצעותם מבקשת האמנית להנכיח את שאלת האמת, את מקומה בחיינו ואת האופן שבו היא מתווכת לנו. במוקד ניצב וידאו הפועל כמבנה של רב־שיח מקוטע ופתוח, הנע בין הפילוסופי, הפואטי והאירוני. העבודה ערוכה ממאות תצלומי מסך שנלקחו מתוך סרטים וסדרות, ומורכבת מסדרת שאלות ותשובות על אודות האמת, מבלי להציע עמדה או הכרעה. לצד הווידאו מוצגות שתים־עשרה הדפסות ממוסגרות של מקטעי חללים מטושטשים – מרחבים פנים־קולנועיים שבודדו מאותם פריימים בווידאו – מקומות ללא נקודת מוקד ברורה וללא דמויות או אובייקט מרכזי מזוהה.

–
העבודה על התערוכה החלה בתקופת הסגרים של 2020, כאשר מדנבליק, הפועלת בצילום ואמנות מבוססת־עדשה, אימצה פרקטיקה חוזרת: בכל פעם שהמילה ״אמת״ הופיעה על המסך בעת הצפייה, היא שמרה את תצלום המסך במחשב. כך נצבר ארכיון דימויים שבהם דובר בחזית, רקע מטושטש ומשפט המנותק מן התחביר ומן העלילה שבה הופיע. בחלק מן הדימויים שאספה השאירה עקבות של פעולת צילום המסך – תיעוד של פעולת הצפייה לא פחות מאשר של הדימוי הנצפה. בעוד היא שקועה בעולם של קולנוע ובדייה, איסוף התצלומים נבע מתוך תחושת אי־בהירות גוברת ביחס למציאות עצמה. בעולם רווי גרסאות, תאוריות קונספירציה, פייק ניוז, שיח פוליטי קוטבי וטכנולוגיות בינה מלאכותית המייצרות דימויים חדשים ומשכנעים, הפעולה מדגישה את עצם נוכחותה של המילה ״אמת״ בשיח התרבותי, כצורך מתמשך וכשאלה שלא ניתן להניח לה.

–

מישל מדנבליק, ללא כותרת, הזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיבי, 2026.

–

אופן הופעת הכתוביות שומר על קונבנציית הצפייה בקולנוע – הופעת טקסט כתרגום או כהשלמה לדימוי – אך גם משנה אותה: הדימוי חדל מלהיות רגע חולף בתוך נרטיב הנמסר לנגד עינינו, והופך לחלק ממערכת מתוזמנת המבקשת מאיתנו, באופן דו־משמעי, לעקוב אחר המילים. מהלך דומה מתרחש גם בתצלומי המסך של החללים המטושטשים. אף שהם נותרים אנונימיים ואינם מאפשרים זיהוי ברור של המקום או של מושאי הצילום, הם חולקים ביניהם מאפיינים טיפולוגיים – דמיון בחלוקת האור, בגוונים ובצבעוניות הכללית, בנקודת המבט, במבנה הריבועי ובאופי התפאורתי המזכיר את הרקעים שמאחורי השחקנים בווידאו. בפועל, הטשטוש מסמן את התצלומים כרקע למשהו אחר הניצב בפוקוס, אך בו בזמן ממקד את התערוכה כולה בשאלות של תפיסה, ראייה ואמון. בעוד שעבודת הווידאו פותחת את המרחב דרך פירוק והרכבה של התחביר ושל מה שנמצא בחזית – הדמויות ומשפטיהן – התצלומים מפרקים את החללים שבהם נמסרת התשדורת. כך נוצר קשר מבני ורעיוני בין הווידאו להדפסות, ברמה החזותית והאופטית, הנשען על זיכרון של מבני ייצוג תרבותיים מוכרים ומרחיב את העיסוק בשאלת האמת גם אל תנאי הרקע שלה.

–

את האופן שבו פירוק והרכבה של דימויים קולנועיים וצילומיים ממשיכים לפעול גם לאחר הפקעתם מהקשרם המקורי והעתקתם אל תוך ממשקים זרים ניתן להבין כ״מיקום מחדש״ (Relocation) של ״הזיכרון התרבותי של הצילום״, במילותיו של חוקר הצילום פול פרוש (Frosh), שבוחן את צילום המסך לא רק כתופעה טכנית, אלא כביטוי להמשכיותה של ״ראייה צילומית״ בהקשרים טכנולוגיים משתנים. לפיו, צילום המסך אינו רק העתקה פשוטה של דימוי ממדיום אחד לאחר, אלא כרוך בעבודת־זיכרון פעילה, שבה דפוסי תפיסה, אמון, עדות ופיקטוריאליות שהתגבשו סביב הצילום ממשיכים לפעול ולהתארגן מחדש בתוך מרחבים דיגיטליים. גם כאשר הדימוי מופיע כתצלום מסך מתווך ולא כצילום אינדקסלי ישיר של מציאות, הוא ממשיך להפעיל מבנים תרבותיים של ראייה ושל מתן תוקף למה שנראה, כלומר זיכרון של האופן שבו למדנו להבין צילום כעוסק באמת, עדות ומציאות. בתוך מתח זה מוזמן הצופה לא רק לצפות בדימוי, אלא להיות מודע למערכת היחסים המתווכת שבין מבט, מכשיר, זיכרון תרבותי וסביבה טכנולוגית.

–

מישל מדנבליק, ללא כותרת, הזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיבי, 2026

–

ערבוב הקונבנציות הצילומיות מערער על הפענוח המיידי של הדימוי ועל מהימנותו כעדות שקופה, אך בו־זמנית משמר את פעולת הצילום כפעולה של קיבוע, הבחנה והפיכת הרגע המופיע על המסך ל״ראוי־לצילום״. מתוך מודעות זו למתח שבין פירוק, תיווך וזיכרון, ההצמדה של החללים הכאילו־מצולמים עם משפטי התהייה על האמת של דמויות קולנוע ממקמת מחדש את תצלומי המסך של מדנבליק כפעולה המשהה את המבט על מה שנותר בשולי האמת.

–

״רצף מקוטע״ מזמינה את הצופה לשהות, להתבונן ולהרהר בשאלות של אמת, אמון וייצוג בתוך מציאות שבה הגבולות בין הדימוי לממשי הולכים ומטשטשים. השימוש בייצוגים תרבותיים מוכרים – סרטים וקונבנציות צילום הפועלים במתח שבין ייצוג לבדיה – כדי לשאול על האמת, ממוקם מחדש בתערוכה כמסגרת מחשבה על המציאות הפוליטית והחברתית העכשווית: ניסיון להבין כיצד ייתכן שהמציאות לובשת את הצורה שבה היא מופיעה. יחד עם זאת, השאלות ״מה קורה?״ ו״למה זה קורה?״, המהדהדות בעקיפין, לעיתים באופנים מאיימים ולעיתים משעשעים, חורגות מן ההקשר הקולנועי והצילומי והופכות לתהיות מקומיות על עצם האפשרות לתת אמון: בדימוי, במידע, במערכת וביכולת להתמצא במקום שבו הצורך באמת הופך לאישי, יומיומי ודחוף.

–

מאת חגי אולריך

–

מישל מדנבליק היא אמנית הפועלת בתחום הצילום והאמנות מבוססת־העדשה, חיה ויוצרת בתל אביב ובברלין. עבודותיה, העוסקות בדימוי תרבותי, במרחב ובמנגנוני תיווך חזותיים, הוצגו בתערוכות ובפרויקטים בינלאומיים, בהם מוזיאון קאופבורן במינכן (2025), ובירידי אמנות בברלין (2023) ובאתונה (2024), וכן בתערוכות ובפרויקטים בישראל, בהם ארט קיוב ירושלים (פסטיבל מנופים), גלריית בנימיני, גלריית קיימא וחממת האמנים של יריד צבע טרי.

החל משנת 2022 מדנבליק היא שותפה מייסדת של “בליק” – פלטפורמה לקידום שיתופי פעולה בין אמנים מישראל ומגרמניה, המארגנת תערוכות בבתי מגורים בתל אביב ובברלין.

–

Michelle Medenblik

–

מישל מדנבליק, ללא כותרת, הזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיבי, 2026.

–

גלריה נולובז,  רח’ שביל המרץ 3, קומה 3, קרית המלאכה, תל אביב–יפו. הכניסה חופשית
שעות פתיחה: שלישי ורביעי: 12:00-16:00, חמישי: 17:00-21:00, שישי ושבת: 10:00-14:00

–

–