"תשליך אטלס"

~

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם (מיכה ז', פסוק י"ט).

בספטמבר 2019, בעיצומם של הימים הנוראים, שוחחתי עם חבר קרוב על התוכניות שלי להמשך אותו יום. "אחרי העבודה, אני הולכת לעשות תשליך", סיפרתי לו. "תשליך?", החבר, יהודי אמריקאי לשעבר שהיגר לישראל לפני שנים רבות, תהה בקול. "כן, תשליך. אתה לא יודע מה זה?", השבתי בהתפעלות והזמנתי אותו להצטרף אלי כדי לחוות את המנהג המשונה והמזכך להפליא בעצמו. כך צעדנו שנינו אל חוף הים בתל אביב, כשהוא מצויד בשקית פלסטיק שלמרבה התימהון הייתה מלאה בגרגירי אורז וסוכר. חברי השליך אל המים כמה מהגרגירים המתוקים-מלוחים שלו, ושיתף שעבורו הם סימלו שאיפה לשגשוג ופיריון שהוא מאחל לבני משפחתו. אני התכוונתי להביא עימי פת לחם כמדי שנה ולקרוע אותה לפיסות שיצופו על פני הגלים, אך דעתי הייתה מוסחת במיוחד באותם הימים ושכחתי להצטייד מבעוד מועד. פשפשתי בתיק שלי לשווא, עד שלבסוף החלטתי לשלוף את המחברת והעט שאני נושאת עימי לכל מקום ולתלוש ממנה דף. "אאמץ את הרעיון שלך", אמרתי לו בחיוך. "ובמקום להשליך אל המים את החטאים שלי, אשליך את כמיהותיי הכמוסות ביותר". על הדף כתבתי בקשות בוערות אל הקוסמוס: בית ושקט פנימי. קרעתי את הנייר לגזרים וזרקתי אותו אל הקרקעית.

–

The Dead Sea

–

הריצו את הקלטת שנה קדימה, והרינו בשיאם של ימים נוראים במיוחד. בספטמבר 2020, בין סגר אחד למשנהו, לא הספקתי לגשת אל חוף הים ולבצע תשליך. בעודי מסתגרת בדלת אמותי, נזכרתי בתשליך המשונה שביצעתי בשנה שעברה. משאלתו של חברי התגשמה: העסק המשפחתי שרד, אחיו נישאו והולידו ילדים. באשר לתביעות שלי מהיקום, העניינים הם קצת יותר מסובכים. הים התיכון הוא לא כותל, וכנראה שלמען איכות הסביבה עדיף שלא לזרוק אליו פתקים. בשעה שהרהרתי בבית הזמני שדווקא כן מצאתי במהלך השנה שחלפה, ובשקט הפנימי שבא והולך, חבר אחר שלח לי הודעה. "תראי מה מצאתי לך", הוא כתב. "השנה גם אם לא הספקת, את יכולה לעשות תשליך אונליין". הקלקתי על הלינק, ומסך המחשב שלי נמלא באיור כחלחל ומנחם של גוף מים. "ברוכים הבאים!", ריצד מולי טקסט מזמין באנגלית, שביאר מהו מנהג התשליך היהודי והזמין אותי לבצעו.

כשלחצתי על המילים Cast Off (השליכו), איור של כדור אטלס מילא את המרקע. במרכזו הופיעה האפשרות למצוא את גוף המים הקרוב ביותר אל ביתי. כפתור ה-Explore איפשר לי לשוטט בין אינספור קולאז'ים יפהפיים אשר ייצגו מגוון רחב של נהרות וימים, שניכר היה כי נעשו במלאכת מחשבת. מנהר הגנגס ההודי ועד אגם טהאו המקיף את הרי הסיירה נבאדה, התלבטתי בין עשרות האפשרויות שניצבו בפני.

נרגשת מהפרויקט שנדמה כי נועד לתת מענה פרטני לגעגועיי העזים אל טקס התשליך השנתי, יצרתי קשר עם האמנים הישראלים האמונים על הממשק המסקרן. השניים, אפרת חכימי ושבתאי פינצ'סקי, שוחחו איתי לאחרונה ממקום מושבם בעיר שיקגו, בה הם חיים, לומדים ויוצרים. בראיון עימם הם סיפרו כיצד נולד הרעיון ליצור פלטפורמה שתאפשר למאמינים מכל רחבי העולם לבצע תשליך דיגיטלי, איך התפתחה העבודה המשותפת ולאן יזרמו כל החטאים והוידויים שהם אוספים.

לחפש את האפיקומן בזום

חכימי, בוגרת המדרשה לאמנות, היא אמנית רב-תחומית ומהנדסת. בשנה שעברה סיימה את לימודי התואר השני באמנות ב-School of the Art Institute of Chicago בשיקגו, אילינוי, שם היא מתגוררת ויוצרת כיום. פינצ'בסקי, צלם, הוא בוגר מחלקות האדריכלות והצילום בבצלאל. בימים אלה הוא לומד אמנות לתואר שני ב-Northwestern University. זוהי הפעם הראשונה בה הצמד, שהם גם בני זוג, יוצרים יחדיו.

–

Hudson Bay

–

כשאני שואלת אותם כיצד הפרויקט התחיל, פינצ'בסקי מספר שתשליך אטלס נולד כתוצאה מנסיבות חייו האישיות שהשתנו עם פרוץ מגיפת הקורונה. "בסביבות פסח אני עברתי ללימודים אונליין. כבר אז אני ויתר הסטודנטים לא ראינו אחד את השני במשך כמה שבועות", הוא נזכר. "כמה סטודנטים מהמחלקה שלי ואחד מהמרצים ארגנו סדר פסח וירטואלי בזום. לקראת הסדר, כל סטודנט הכין משהו. כולם עשו דברים מאוד מרגשים, אבל לי היה חסר לחפש אפיקומן, איזה משהו יותר שטותי".

תוך שהוא משתף מסך בזום, פינצ'בסקי מראה לי את הפרויקט שהוא יצר אז: אתר אינטרנט שתיפקד כמו משחק מחשב, בו התנוססה הדמייה של החדר בו הוא לומד במחלקתו באוניברסיטה. פינצ'בסקי הטמין אפיקומן בחדר הממוחשב, והזמין את יתר הסטודנטים להסתובב ברחבי החלל האינטרנטי ולחפשו.

"שבתאי קיבל תגובות ממש טובות על האתר הפשוט הזה, כמו שהוא קורא לו", חכימי מוסיפה בצחוק. קול קורא של Asylum Arts, רשת של אמנים יהודים בארה"ב, התפרסם באותה העת ונתן להם השראה לנסות וליצור בשיתוף פעולה עבודת אמנות שקשורה לחגים. "חשבנו על איזה עוד מנהג אפשר להביא לרשת באותו האופן", חכימי מסבירה. "דיברנו בינינו על התשליך. בשיקגו בתקופה ההיא, וגם עכשיו בעצם, הפארקים סגורים ואי אפשר לגשת אל קו המים. אחד הדברים הכי יפים בעיר זה אגם מישיגן, וכל הקיץ אי אפשר היה לשחות בו. הבנו שפרקטית, לא ניתן היה לבצע תשליך בצורה פיזית בשיקגו. אז פעלנו מתוך הנחה שזה נכון גם לגבי עוד הרבה מקומות".

לדבריה של חכימי, ההפגנות שהתלקחו ברחבי ארה"ב אחרי מותו של ג'ורג' פלויד, אזרח שחור שנחנק למוות על ידי שוטר, גרמו לה ולפינצ'בסקי להרהר במשמעות החברתית והפילוסופית של מנהג התשליך. "חשבנו על זה שאם התשליך הוא איזשהו חשבון נפש פרטי, יהיה מעניין לפתוח אתר ולאפשר לאנשים לדבר לא רק על החטאים הפרטיים שלהם, אלא אולי על כאב, צער, או אשמה סביב עניינים חברתיים רחבים יותר".

כשהתקבלה ההצעה שלהם, הם החלו לעבוד במרץ על הפרויקט. "כל הזמן חיפשנו משהו שנוכל לעשות ביחד", פינצ'בסקי משתף. "אז מבחינת העבודה המשותפת", חכימי אומרת, "זה היה ממש כיף. אולי בגלל שזה משהו שלא קשור לעשייה הרגילה של שנינו, אז הגענו לזה עם ראש נקי והיה טוב לעשות את זה ביחד".

החיכוך היחיד, השניים מתבדחים, התגלע כשניסו למצוא שם לאתר. "אני מאוד רציתי שהמילה תשליך תהיה בתוך השם, ויותר התמקדתי ברעיונות שהיו קשורים לטקס", חכימי מגלה. "שבתאי רצה שנתייחס לרעיון שאנחנו בעצם יוצרים סוג של מפה. בסוף הצלחנו למצוא את שתי המילים שמחברות את שני האלמנטים האלה".

בין עיראק לקנדה: כל הנחלים הולכים אל הים

בשלב הבא, השניים נאלצו להתמודד עם מספר מכשולים טכניים הכרוכים בבניית אתר. "למעשה, שנינו לא מתכנתים", חכימי מודה. "שבתאי לימד את עצמו מאה אחוז מהדברים שעשינו שם תוך כדי; לי יש קצת רקע בתכנות, אבל אני לא בכושר עם זה. התחלנו ללמוד קידוד ביחד, אבל באיזשהו שלב אני התמקדתי בקולאז'ים שנמצאים ברקע ושבתאי עשה את רוב התכנות. כשהוא נתקע, היינו מסתכלים על דברים ומנסים לפתור אותם יחד".

פינצ'בסקי מספר שאת מאגר הימים, הנהרות והנחלים שהאתר שלהם מציע לבצע תשליך בהם, הם אספו יחדיו אחרי תחקיר מעמיק. "בדרך כלל יש שירותים כאלה כמו של Google Maps, שמאפשרים לך למצוא את תחנת הדלק או את בית הקפה הקרובים ביותר אליך. חשבנו שיהיה משהו שמראה את גוף המים הקרוב ביותר, אבל גוגל עוד לא מציעים כזה שירות", הוא צוחק. "היינו צריכים למצוא מאגר של כל הימים, האגמים והנהרות בעולם. אחר כך היינו צריכים לעשות המון רדוקציה לזה, כי אם כל אחד היה משליך לשלולית הקרובה לביתו, אף אחד לא יכול היה לראות את התשליך של אף אחד אחר".

–

Amazon River

–

גם כשהמאגר כבר נאסף, האתגרים החזותיים והרעיוניים לא תמו. "היה לנו חשוב שאנשים יוכלו להזדהות עם המקום שהם משליכים אליו. היה מאוד קשה להבין אילו נהרות חשובים לאנשים במקומות שאנחנו לא מכירים, למשל באסיה", פינצ'בסקי מבהיר. "גם היינו צריכים להחליט אילו שמות לתת למקומות, כי יש שמות מקומיים, שמות מתורגמים ושמות בתעתיק", חכימי מרחיבה. "ואז", פינצ'בסקי מחייך, "היה צריך לתאם קולאז' לכל גוף מים".

"לא רצינו שנהר באזור מדברי יראה כמו אחו ירוק", חכימי מסכימה. "נהר הפרת בעיראק, למשל, לא נראה כמו Mackenzie River בצפון אמריקה. עכשיו אנחנו כבר מה זה מומחים בתחום הנהרות", היא מחייכת. "דרך הפרויקט הזה טיילנו, או יותר נכון רחצנו, בכל העולם".

סודות של אחרים

טקס התשליך, אשר נעשה תוך אמירת תפילה ליד מאגר מים ביום הראשון של ראש השנה או לכל המאוחר בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מסמל בקשת כפרה ושחרור מחטאים. הוא אישי וסובייקטיבי באופיו, אך הגלילה באתר שבנו פינצ'בסקי וחכימי מעניקה חוויה קולקטיבית, כזו האפשרת לקרוא את הטקסטים הקצרים שכתבו אנשים שהשתמשו באתר. תוך שאני מדלגת בין הים הבאלטי לנהר המיסיסיפי, אני בודקת בשקיקה מה השליכו זרים גמורים אל המעמקים המאוירים עליהם עמלה חכימי. אנונימי אחד ביקש להשליך לים התיכון "וכחנות מוסרית". משתמשת אחרת, שהזדהתה כסוזן, רצתה לשחרר אל אגם טהאו את המכונית שלה שמבזבזת גז, את הנטייה שלה לצרוך מזון מעובד ואת תחושת הקורבנות שמלווה אותה לעיתים. יעלה מבאר שבע כתבה שהיא זורקת אל הנילוס את "האובססיה שלי לקבל הכרה ואישור מאחרים".

חכימי מודה שתשליך אטלס נותן מענה ליצר המציצני המקונן בכולנו, אבל מחדדת ש"בתמורה לכך שהפלטפורמה היא באמת חשופה, כל מה שעולה שם הוא אנונימי. אף אחד לא יכול לדעת ממי ומאיפה הטקסטים הגיעו, המשתמשים לא נדרשים לספק את האינפורמציה הזו. יש גם אפשרות להצפין את ההשלכות בכל מיני חורים בעולם שאפשר להניח שאף אחד לא יגיע אליהם, אז את יכולה למצוא לך את הפינה השקטה שלך".

הנכונות של המשתתפים להיחשף במערומיהם הרגשיים הפתיעה את השניים. "זה מעניין שאנשים משליכים", פינצ'בסקי מהרהר. "לפעמים אני מנסה להבין מה עשינו. התשליך הרי הוא אקט סימבולי, אז ברגע שהוא באינטרנט יש פה הפשטה של הפשטה. אבל בכל זאת אנשים מתחברים ועושים את זה, יש מאות שנכנסו ורצו לשתף משהו, אפילו שזה באינטרנט וחשוף".

טיימר המתנוסס בראש עמוד הבית מודיע למבקרים באתר שהפרויקט מוגבל בזמן, וייפסק בתום תקופת החגים. חכימי מסבירה שההחלטה לתחום את תשליך אטלס בזמן נבעה מהתחשבות במידת הפגיעות הנדרשת ממי שבוחרים לקחת חלק. "לקראת ההשקה, פתאום הבנו מה עשינו, שכל החטאים של אנשים יצופו במים ויחזרו אליהם", היא אומרת בצחוק. "החלטנו שזה חשוב לנו שאנשים יוכלו להרגיש את הביחד, אבל עדיין, שבסוף התקופה החטאים יעלמו באיזושהי פעולה. בגלל זה גם החלטנו להכניס את השעון, כדי שאנשים יוכלו לראות מתי הכל הולך להישטף משם. אנחנו עדיין חושבים איך זה יבוא לידי ביטוי באתר".

–

Magdalenda River

–

חכימי מדגישה שמבלי שהצמד תיכננו זאת מראש, הפרויקט קיבל אופי קהילתי וחינוכי כאחד. "אם אנשים לא הכירו את מנהג התשליך, אולי המפגש עם האתר גרם להם ללכת אל גוף מים ולעשות תשליך בפעם הראשונה. מעבר להשתתפות בגרסה הדיגיטלית, זה הפגיש אנשים עם מנהג אחר מתרבות אחרת שהם לא הכירו, ועכשיו הם יכולים לסגל אותו לחיים הפרטיים שלהם".

–

פינצ'בסקי גורס שהרעיון, שלא בהכרח מאפיין את היצירות האינדיווידואליות ששניהם מעמידים, התגבש גם בזכות המרחק שלהם מהמולדת. "זה קשור ללהיות ישראלים שנמצאים באמריקה, והמקום הזה מאפשר לנו להתחבר לדברים שאולי בארץ היו מרגישים לנו קצת אחרת. אני חושב שזה מתבטא ביתר העבודות של כל אחד מאיתנו מאז שהגענו לפה".

בסיום השיחה עימם, אני פותחת שוב את האתר שבנו ומדפדפת בין גופי המים השונים. אני בוחרת אחד, ומתחילה להקליד את כוונות נפשי. אני כותבת פסקה ועוד אחת, מוסיפה ומוחקת. לרגע אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שבמקום לשבת מול המחשב בביתי שבתל אביב, אני מריחה את נהר ההדסון בניו יורק שהיה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. אני מייחלת בכל ליבי שאוכל לטייל אליו בקרוב. בינתיים, עת שהעולם עומד מלכת, אני מוצאת נחמה ביוזמות אמנותיות ברשת. שנה חדשה עומדת בפתח, והנה בכל זאת אני מצליחה לעשות תשליך. לרגע נדמה שבקרוב יהיה בסדר, גם אם החיים כבר לא יחזרו לקדמותם.

כדי לבצע תשליך דיגיטלי, בקרו בתשליך אטלס כאן ובחרו את גוף המים הקרוב לביתכם:

https://tashlikhatlas.com/