מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות על תרבות ואמנות.
–

דנה הלוי: בת זוג לשראון ואמא להלל, גרה בקרית שלום שבדרום תל אביב. אני מרצה וחוקרת בתחום של מדיניות חברתית ועבודה סוציאלית. נושאת אהבה עמוקה לשירה מגיל צעיר, בלי שיהיה לי האומץ לכתוב. למרות שתמיד רציתי, היה לי קל יותר ללכת לכיוון של אקדמיה ומחקר, כך שהכתיבה שלי התרכזה שם, בתחומי המחקר שלי. לפני כמעט שמונה שנים חליתי בסרטן, וכמיטב הקלישאות הזמן קיבל פרופורציה אחרת, והתחושה הזו הכווינה אותי כמעט בלי שאחליט על זה במודע לסדנת כתיבה, הראשונה שהשתתפתי בה מאז גיל 14, הישר לידיה של הדס גלעד שהייתה למורה הכמעט ראשונה שלי לכתיבת שירה וגם לעורכת הספר. המורה הראשונה תישאר תמיד רותי, המורה לספרות מהתיכון.

–

צריך לראות נהר, דנה הלוי, הוצאת לוקוס 2025

–

אביב

רַקָּפוֹת שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָן מַפְתִּיעוֹת אוֹתָנוּ בֵּין פִּרְחֵי סוֹף הָאָבִיב.
מֶרְבַּד חַרְדַּל צָהֹב וּבוֹ שֻׁמָּרִים מִתְמָרִים מִתְיַבְּשִׁים, עַכְנָאִים
מַחְלִיפִים צְבָעִים, תֻּרְמוֹסִים עֲמוּסֵי זְרָעִים, פִּשְׁתָּה, תִּלְתְּנֵי
הָאַרְגָּמָן, קַחֲנִים. אֲפִלּוּ בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַסְּגוּלִּים שֶׁל הַגְּדִילָן
נִכָּרֶת שֵׂיבָה. וְהָרַקָּפוֹת הָאֵלֶּה, הָעַקְשָׁנִיּוֹת

הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאֲנִי כְּמוֹהֶן
אֲבָל הַחֵן, הַחֵן
וּקְמִילַת סוֹף הָעוֹנָה
אֵיךְ הֵן עוֹמְדוֹת בְּזֶה
בְּלִי לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

–

ולספר השירה החדש שלך קוראים "צריך לראות נהר". מה תוכלי לספר עליו?

אכן יצא קובץ שירים שלי, ספר ביכורים. בשבע השנים האחרונות כתבתי הרבה, והגיע רגע שבו הרגשתי שאני רוצה לבנות גוף לשירים האלה, לכנס אותם יחד. חשבתי שכך גם יתאפשר לי לסמן פרק בכתיבה, פרק שמתייחס לתקופה מסוימת בחיים שבה הייתה התמודדות ראשונית עם מחלה שממשיכה ללוות אותי, וגם, במקביל, תקופת ינקות של הבן שלי. הדברים האלו יחד, המפגש של החיים החדשים עם מוות הפך מאד נוכח, גם ברמה האישית והפרטית ובאותו הזמן גם ברמה הקולקטיבית. הרגשתי שאם אכנס קובץ נבחר בספר אוכל להתפנות ולהמשיך לכתוב קצת אחרת, אולי ככותבת שגדלה קצת בינתיים. חשבתי גם שאולי יהיו אנשים שיוכלו להזדהות עם השירים שלי, ואפילו להתנחם בהם, כמו שאני עושה עם שירים של אחרים.

אהבתי את מה שכתבה רינה ז'אן מאיר, עורכת השירה בהוצאת "לוקוס" בה הספר יצא: "שירי הספר עוסקים בסמוך לנו, שיכול להיות בו זמנית המאיים והמנחם: זוגיות, הורות, מחלה והתמודדות איתה. תמיד מלווים את השירים העיסוק בזמן ובחליפתו, במה שהוא מותיר לנו ובמה שהוא לוקח, ובאדם, באישה, העומדת מול הזמן, בחוסר אונים ובפליאה המשולבים זה בזה".

–

צריך לראות

צָרִיךְ לִרְאוֹת נָהָר,
לְהָבִין שׁוּב שֶׁזֶּה לֹא תָּלוּי בָּךְ

מָה תָּלוּי בָּךְ?
סוּזִי שְׁחֹרַת הָעִַין בָּאֲדָנִית שֶׁבַּכְּנִיסָה לַבַּיִת,
גַּם הִיא רַק עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֶּשֶׁם.

עַכְשָׁו שְׁלָשְׁתֵּנוּ בַּמַּיִם,
טוֹבְלִים בַּבְּרֵכָה שֶׁבֵּין
אֶשֶׁד לְאֶשֶׁד.

וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בָּכֶם, אַבָּא וְיֶלֶד,
מְשִׁיטִים סִירָה,
קְלִפַּת עֵץ שֶׁמִּפְרָשָׂהּ עָלֶה

וְחֻקֵּי הַנָּהָר הַזּוֹרֵם חָלִים גַּם עָלֵינוּ
וְאָנוּ רוֹאִים שׁוּב כִּי דָּבָר תָּלוּי בְּדָבָר

–

הדמיה

אַתָּה שׁוֹמֵעַ, פָּשׁוּט הִתְקַשַּׁרְתִּי לְהַסְבִּיר אֵיפֹה אֲנִי,
כְּבָר עָבַר יוֹם הַכִּפּוּרִים
אֲבָל אֲנִי הֲרֵי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחוֹת כָּל הַשָּׁנָה
וּמִתְחַנֶּנֶת אֶל הַפְּתָחִים
וְחוֹתֶמֶת כָּל יוֹם בְּסֵפֶר הַפְּחָדִים

אוּלַי זוֹ הַמְּכוֹנָה שֶׁגּוֹזֶרֶת אֶת הַדִּין
חוֹתֶמֶת אוֹתִי לְסֵפֶר הַחַיִּים הַמֵּתִים
אוֹ הַמֵּתִים הַחַיִּים, תָּלוּי בְּאֵיזֶה יוֹם שׁוֹאֲלִים
וּמִבַּעַד לָאָזְנִיּוֹת הַמְּגִנּוֹת
הָרַעַשׁ שֶׁהִיא עוֹשָׂה הוּא הַתְּפִלָּה שֶׁלִּי
וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
תְּמוּנוֹת טוֹבוֹת 

 –

איך היה לעבוד על ספר שירה ראשון? מה את זוכרת מהתליך הכתיבה?

אפשרתי לעצמי להתבונן סביבי כך שמבחינתי העולם היה שותף לכתיבה. לפעמים זה היה מבט לילי מהמרפסת בבית בעיר, לפעמים טיול במדבר, לפעמים ועדה בביטוח הלאומי. לכתוב שיר זה במידה רבה לעצור ולהתבונן במה שיכולת לחלוף על פניו בלי לשים לב. למשל שיר על רגע שהיה לנו באוטו; מילה שבן זוגי זרק לנהג אחר בכביש, שהובילה לעולם אחר של אסוציאציות:

–

כוש על האמא שלך

אַבָּא שֶׁלְּךָ קִלֵּל אֶת הַנַּהָג שֶׁחָתַךְ אוֹתוֹ
אַתָּה מִתְאַמֵּן וַאֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים
כּוּשׁ עַל הָאִמָּא שֶׁלְּךָ כּוּשׁ עַל הָאִמָּא שֶׁלְּךָ
תָּמִיד אָהַבְתָּ מִלִּים וְלֹא עָשִׂיתָ בֵּינֵיהֶן אֵיפָה וְאֵיפָה
תַּזְכִּירִי לִי אִמָּא שָׁכַחְתִּי אֵיךְ אוֹמְרִים
כּוּשׁ עַל הָאִמָּא שֶׁלְּךָ
טוּשׁ וְדַף
צָרִיךְ לִכְתֹּב כּוּשׁ עַל הָאִמָּא שֶׁלְּךָ
תִּכְתְּבִי לִי אַתְּ כּוֹשׁ עַל הָאִמָּא שֶׁלְּךָ
אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר
כּוּשׁ עַל הָאִמָּא שֶׁלְּךָ 

–

איזו ספר שירה קראת לאחרונה ומה תוכלי לספר עליו?

אני קוראת לאחרונה את ספרי השירה של המשוררת הבריטית אליס אוסוולד. דרך הכתיבה שלה אני מרגישה התבוננות כל כך יפה בפרטים של החיים. מים מאד נוכחים אצלה ואני מוצאת בכך דרך ונחמה בתוך המורכבות והכאב של הזמנים האלו.

A Rushed Account of the Dew
I who can blink
to break the spell of daylight

and what a sliding screen between worlds
is a blink

I who can hear the last three seconds in my head
but the present is beyond me
listen

in this tiny moment of reflexion
I want to work out what it’s like to descend
out of the dawn’s mind

and find a leaf and fasten the known to the unknown
with a liquid cufflink
and then unfasten

to be brief

to be almost actual

oh pristine example
of claiming a place on the earth
only to cancel

–

עוד משהו שתרצי לשתף?

יצא שבין השיחות שלנו לקראת הראיון הזה פרצה מלחמה בתוך מלחמה. במהלכה גיליתי שהשיר הזה שלי הסתובב לו. אני מוסיפה אותו פה.

–

אלוהים קרוב אצל שבורי הלב

הַתִּקְוָה שֶׁלִּי זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, כַּמָּה רָאשִׁים אוּלַי,
קְטַנִּים מִגְדָּלוֹ שֶׁל רֹאשׁ רָגִיל. אוֹ אֶצְבָּעוֹת,
שׁוֹלֶפֶת אֶצְבַּע פֹּה אוֹ שָׁם, מִתּוֹךְ הַבֶּרֶךְ לְמָשָׁל, לֹא בְּהֶכְרֵחַ בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים.
לְעִתִּים מוֹפִיעָה כְּגַרְגֵּר אָבָק דַּקִּיק, טוֹרֶדֶת אֶת הָעַיִן. 

–

וגם שאני חושבת שאלו זמנים לאמץ כלב. הכלבה הגדולה והמופלאה שלנו מתה כבר לפני שלוש שנים, ואני חושבת על מה שכתב יואל הופמן בספר שלו "מצבי רוח":

"כלב ההרים הפירנאי אף פעם אינו מותח עלינו ביקורת. הוא מגיע הישר ללב הדברים. אם ישנו צער הוא רואה את הצער. אם שמחה – הוא רואה את השמחה.

ועוד – "ליבו פועם כמו פעמון מקדש גדול ובעיניו אתה יכול לראות את העולם הקדמון לפני הרשימו (כלומר השבר של החלוקה)".

וגם על השיר של סירקה טורקה שהדפסתי והנחתי על שולחן העבודה שלי, על סלמה, הכלבה הקטנה. הוא מזכיר לי שבעצם אני תמיד רוצה להיות קצת שועלה.

–

*

סֶלְמָה, כַּלְבָּה קְטַנָּה, הַקְשִׁיבִי עֲדַיִן, רַק מְעַט
   הִתְכּוֹפְפוּ הַפְּרָחִים הַפְּעוֹטִים כְּשֶׁהָלַכְנוּ,
       הָעֲגוּרִים, הַבַּרְבּוּרִים עִם גּוֹזְלֵיהֶם הָאֲפֹרִים,
        הָיִינוּ קְצָת שׁוּעָלוֹת.
הַסְּיָגִיּוֹת בְּטוּר, כָּךְ שֶׁבַּהַתְחָלָה
   הָיְתָה אִמָּא, אַחַר כָּךְ אִמָּא, אַחַר כָּךְ
      אַבָּא כָּעוּס.
       בָּא הַסְּתָו, סֶלְמָה, בָּא שֶׁלֶג גָּבוֹהַּ
         בְּגֹבַהּ הָאָזְנַיִם וְהָרֹאשׁ, בָּאוּ
       עֲרֵמוֹת הַשְּׁלָגִים הַבּוֹגְדוֹת בָּאַיָּלִים הַקּוֹרְאִים.
     עוֹדֵךְ מוֹסִיפָה לָלֶכֶת אִתִּי לְאֹרֶךְ הַחֹרֶף הַקָּפוּא,
יַחַד אִתָּךְ הוֹלְכִים חִיּוּכֵךְ הַמּוּזָר, קִבְרֵךְ.
 לְאֹרֶךְ נְהָרוֹת קְפוּאִים רַק אֲנַחְנוּ הַמּוּזָרוֹת
בַּדֶּרֶךְ אֶל כְּנֵסִיַּת כְּלָבִים, מַלְאָכֵי שׁוּעָל.

–

מתוך “כה קשה הכתה הרוח”, 2004, תרגום רמי סערי
(Sirkka Turkka: * (“Niin kovaa se tuuli löi”, 2004

–

בחרי קטע טקסט אחד שאנחנו חייבים להכיר!

אם כבר הבאנו לכאן את יואל הופמן, מצרפת את קטע [180] שלו מתוך "מצבי רוח". בחרתי בו כי הוא שם זה לצד זה יין, ספרים ואת השריר המופלא של הלב, ממש כמו בחיים עצמם. 

–

[180] הִגַּעְנוּ אֶל הַמָּוֶת וַאֲפִלּוּ אֶל הַחַיִּים שֶׁדּוֹמִים לַמָּוֶת
וְהַסֵּפֶר עוֹד נִמְשָׁךְ.
אוּלַי בִּגְלַל שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לִשְׁתּוֹת יַיִן פּוֹרְטוֹ. לֹא
אֶת הַסּוּג שֶׁמְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא סוּג אַחֵר שֶׁאִלּוּ
זָכַרְנוּ אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ הָיִינוּ מְבַקְּשִׁים מִיְּבוּאָן יֵינוֹת
לְהָבִיא בִּשְׁבִילֵנוּ אַרְגַּז אֶחָד.
אֵינֶנּוּ רוֹצִים לוֹמַר דְּבָרִים בָּנָאלִיִּים עַל אֲנָשִׁים
שֶׁאֲהוּבִים עָלֵינוּ וְכֻלִּי. אֶלָּא רַק עַל הַפְּלִיאָה שֶׁבִּשְׁרִיר
הַלֵּב. שֶׁהוּא נִמְתָּח וּמִתְכַּוֵּץ אוּלַי שִׁבְעִים פְּעָמִים
בְּדַקָּה שִׁשִּׁים דַּקּוֹת בְּשָׁעָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת
בִּימָמָה שָׁלוֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ יְמָמוֹת בְּשָׁנָה אוּלַי
שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרַק חַכְמֵי הַחֶשְׁבּוֹן יְכוֹלִים לְחַשֵּׁב אֶת
מִסְפַּר הַפְּעִימוֹת.
וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה לַשְּׁרִיר הַזֶּה שֶׁאֵינֶנּוּ
יוֹדְעִים מִנְיָן הוּא בָּא וּלְאָן הוּא הוֹלֵךְ אָסוּר לָנוּ לָמוּת
קֹדֶם זְמַנֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְקַיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְווֹת
כְּהִלְכָתָן כְּמוֹ לְמָשָׁל בְּעִנְיַן יֵין הַפּוֹרְטוֹ.
וְאִם נִזְכַּר אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַיַּיִן הַזֶּה נִתְבַּע מֵהוֹצָאַת כֶּתֶר
לְהַזְמִין אוּלַי שְׁמוֹנִים אַרְגָּזִים וּלְפַזֵּר אֶת  בַּקְבּוּקֵי הַיַּיִן
בַּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים כְּדֵי שֶׁגַּם הַקּוֹרְאִים יוּכְלוּ לִטְעֹם
מִמֶּנּוּ.

–

דנה הלוי, ״צריך לראות נהר״
הוצאת לוקוס, 2025
עורכת: הדס גלעד