מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות עם אמניות ואמנים על תערוכות המוצגות עכשיו.
צילום שער: מאיה ז״ק בסטודיו. צילם: סטניסלב לבאור

–

מאיה ז״ק: אמנית ומרצה בכירה בבצלאל. האמנות שלי נעה בין הקצה השקט של הרישום, למשל רישום מסורתי, פיגורטיבי או קונספטואלי, לבין הקצה האינטנסיבי והמורכב יותר של עשיית סרטים, שכרוכים בהרפתקה של תקציבים, הפקה ואנשי צוות. את הסרטים שלי אני כותבת, מפיקה, מביימת, מעצבת ולאחרונה גם מופיעה בהם יותר מבעבר. בתווך אני עושה פיסול, מיצבים והדמיות מחשב.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

ואת מציגה כרגע תערוכת יחידה חדשה בשם ׳התבשרות׳, באוצרות של רווית הררי. 

׳התבשרות׳ היא תערוכת-יחידה בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון, בה אני מציגה עבודות חדשות: הוידאו ״התבשרות״ (12 דקות), רישומים, ומיצב אובייקטים פיסולי-רישומי העשוי מחומרי רישום – נייר וגרפיט.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

זהו פרק ראשון מתוך פרוייקט מתהווה בו אני עוסקת במה שאני מכנה ״הזיכרון הרטוב״ או ״הזיכרון הלח״. זיכרון הכרוך בגוף, בלחויתיו ובנוזליו, בהפרשותיו ורקבונותיו, כולל המוות כחלק מתהליכי החיים. זיכרון חי שנולד מתוך השיכחה וההיעלמות. זהו מעין פרק המשך אחרי עיסוק ארוך שלי ב"זיכרון היבש", ״הזיכרון המת״ הקשור בארכיון, במסמכים, בניירת, בנתונים, שהגיע להשלמה בתערוכה "אור נגדי" במוזיאון תל אביב.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

ההקשר כעת הוא הזיקה ביננו לבין המתים שלנו וספציפית ביני לבין אמי שמתה לפני 26 שנה. תוך התבוננות בשרשרת אימהות ובנות, ממשיות ומיתיות, מתוך האימהות שלי לבנותיי התאומות ובניסיון להשתחרר מן הציוויים האמיתיים והמדומיינים שירשתי. כעת אני מבקשת להשתחרר מאימת השכחה, לחתוך את חבל הטבור שיָבַשׁ ולייצר יחס חדש אל העבר.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

את התערוכה אצרה רווית הררי, האוצרת המצוינת של הגלריה והיא כוללת שני חללים, דיפטיכון או דיאדה של מרחבים. האחד הוא חלל מואר המציג כשבעה אובייקטים פיסוליים העשויים מנייר וגרפיט שחור בוהק, מעין קליפות של רהיטים וחפצים ביתיים המשמשים להכיל או לשאת גוף יחיד שכל אחד בדרכו מקבל גם אפיון מורבידי.

–

מה נראה בחלל הראשון? 

אמבטיות דמויות סרקופגים, מיטת יחיד נוקשה ונזירית עם ניירות מקופלים עליה כסדינים מעומלנים, צמד מזרנים מיותמים שמשקל של גוף השאיר עליהם את עקבותיו, שולחן עבודה הנדמה כשולחן נתיחה או אבן-מצבה או מראת גוף שחורה. אלו מצטברים למרחב שאריות של בית מפורק ודומם, עקבות של פעולה.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

המיצב שמוצג בחלל עשוי כולו בטכניקת מיחוי (פרוטאז׳): שפשוף של עפרון על נייר כאשר פני השטח של החפץ המונח תחתיו מופיעים על הנייר בעקבות פעולת הרישום, ממש כמו שעשינו כילדים על מטבע מתחת לנייר. זה עניין אותי כרישום עיוור, כלומר כזה שהוא תוצאה של חוש המישוש ולא של הראיה. מגע, ליטוף, חבישה, נגיעה ידנית-גופנית.

–

מאיה ז״ק, מתוך תהערוכה

–

במקרה שלי, במקום מטבע קטן יש אמבטיה גדולה ושלמה. בשביל לרשום חפץ כה גדול וקעור בטכניקת המיחוי עלי לפרוס ולהצמיד אליו את הנייר בזהירות ולהכנס בכל גופי לתוך האמבטיה כדי לבצע את השפשוף, הנראה כמו קרצוף או ניקוי. הפעולה מייצרת השחרה עם אבקת גרפיט שגם מתפזרת לכל עבר בזמן שאני טובלת בה ונצבעת בשחור. הטכניקה הזו, שהיא פיזית, מתמשכת וקשה, משמשת אותי במסגרת השאלה מה אני זוכרת, מה היה והאם היה בכלל. הוודאות לגבי מושא הזיכרון מתערערת ודוהה. כך שהפעולה של הרישום נועדה לייצר עדות קשיחה, אמפירית. החפץ היה שם ונתן את סימניו, לא ניתן להכחישו. מתוך אותו רצון להוכיח את הקיום, לדעת בוודאות שמשהו היה שם, בעבר, מתחת, מעבר. התוצאה היא קליפות ונשלים דקים מנייר של חפצים גדולים הספוגים בפעולה ובגוף הפועל.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

רגע, בואי נתעכב על עניין האמבט. יש פה יותר מפעולת רישום מאומצת. 

כשניגשתי ליצור את האמבטיה הראשונה בפרוטאז׳ חוויתי חוייה עצמתית, גופנית, רגשית, רוחנית. בפרוטאז׳ כמו בפרוטאז׳, חייבים, כאמור, להצמיד את הנייר לחפץ שתחתיו על מנת לשפשף את העפרון או הגרפיט עליו וללכוד את פני השטח שלו. כשהחפץ הוא אמבט בגודל טבעי עם הקיעור שלו וכו׳ זה דורש פרוצדורה אחרת. פרסתי את יריעת הנייר הגדולה מעל האמבטיה והייתי צריכה בזהירות לקפל ולקמט אותה פנימה כך שלא תקרע. לצורך זה הייתי צריכה להכנס לאמבט עצמו, להעמד על הנייר ובעזרת כל חלקי גופי אט אט לשטח את הנייר, לקפלו ולקמטו כך שייצמד לפני האמבטיה בתנועות של ליטוף, השטחה, תוך כדי שאני נשענת, מתפרסת, לוחצת, התנועות הרגישו כמו כוריאוגרפיה של ריפוי.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

התחלתי בעבודת הגרפיט בתנועות חזרתיות כאשר קווים מצטברים לכתמים המכסים את הנייר הלבן בקליפת מתכת שחורה מבהיקה, בתנועות מירוק עד שהיד כואבת מן הפעולה המשחירה גם אותי, ואני מתפלשת, נטבלת ומטהרת במכרה הגרפיט המצטבר סביבי. כשנשכבתי לרגע בתוך האמבט קרו כמה דברים בעת ובעונה אחת: שהיתי בתוך כוך אינטימי להצטנף בו, אמבטיית ילדות שאמי היתה עושה לי בה כובעים מקצף-סבון והנייר המשתפל היה עבורי אותו הקצף הלבן הגולש מטה אל הרצפה. בעת ובעונה אחת הנייר הלבן היה גם תכריכים שעוטפים את גופי, כשהאמבט הפך לקבר/רחם-גרפיט בו אני הורה ומיילדת את עצמי מחדש. הטעם של הילדות שהיתה לי, עם הנוכחות החזקה של האימהות שחויתי מאמי התקיימו להרף עין בסטודיו כטקס של התגלות מאגית, פריצה של ממד אחר מתוך הלא מודע שלי, שלנו, אל תוך המציאות. זה כח גדול שיש באמנות ובנפש שלנו, אם רוצים להפעיל אותו.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

ובנוסף לאובייקטים יש את הסרט שעל שמו התערוכה. 

החלל השני בתערוכה הוא אולם חשוך עם הקרנה גדולה של ״התבשרות״. מה שמתחיל כסרט דוקומנטרי, אט אט מקבל אופי אמנותי-פואטי. הסרט נפתח בתצלום שחור-לבן של אמי כאישה צעירה בשנות ה-60, עם דיאלוג הנשמע ברקע ביני לבין אבי בו אני חוקרת ומבקשת לפענח את מקום התצלום, מקורו והקשרו, וכיצד בחירותיה האישיות של אמי ודמותה, הורישו עצמם אליי ועיצבו את חיי. החקירה הבלשית מובילה לביצועו של אקט אמנותי שהוא מעין דין וחשבון שלי מול עצמי ומול הצופים סביב השאלה מדוע הפכתי לאמנית; מדוע האמנות שלי נראית ופועלת כך ולאן היא חותרת.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

בדומה לאמבטיות הגרפיט, הסרט משקף את תהליך העבודה עליו.  

תהליך העבודה על התערוכה כולה היה סבוך ועמוס, במיוחד בגלל העיסוק העמוק והאינטימי. היתה לי שאיפה להזיז את גלגלי הנפש והנשמה באמצעות האמנות; כלומר להשתמש באמנות ככלי לטרנספורמציה, וגם לדון באפשרות הזאת בתוך העבודה עצמה כשאני מבצעת את הניסוי הזה בחומרים הביוגרפיים שלי ושל אמי. לבסוף, רציתי להציע את התוצאה כדו״ח פעולה של טקס פרטי, כדי לאפשר לכל אחד.ת לבצע טקס עבור עצמן.ם.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

מהיכן הגיעה השאיפה להזיז את גלגלי הנפש?

פרוייקט ״הזיכרון הרטוב״ התחיל לצבור חומרים מאז ההריון ואחרי שילדתי את בנותיי התאומות, כשנתיים לפני מגפת הקורונה. החווייה הגופנית והנפשית הטוטאלית של הלידה, ההנקה, ואחריהן הגידול והאימהות היו ועודן משמעותיות עבורי. במקביל, הגעגוע אל אמי שאיננה וההזדקקות לה קיבלו ביטוי חדש והפרידה ממנה הפכה חיונית. ״הקור הטמיר״, הרישום הגדול שבתערוכה נוצר בסטודיו במהלך הקורונה וייתכן שחויית הניתוק, השקט, השבריריות הגופנית של עידן הקורונה ספוגים ברישום הזה.

–

מאיה ז״ק, ״הקור הטמיר״ רישום מתוך התערוכה

–

ציינת בתחילת השיחה שלנו שהסרטים שלך הם הרפתקאות של הפקה, תקציבים ואנשי צוות. איך משתפים צוות בתהליך כל כך אינטימי? מי היו השותפים שלך הפעם? 

על הסרט עבדתי בעיקר עם חבריי ושותפי הקבועים והיקרים שיצרו איתי גם את סרטיי הקודמים: עמוס פונגר העורך העמוק והחכם שהפעם חבר אלי כבר בשלב הפיתוח והכתיבה וליווה אותי גם בעריכת הסרט, תוך שהכל נעשה ממרחק כי הוא חי בברלין. ועם סטניסלב לבאור שהוא רב-אמן וצלם מחונן שאיתו ביליתי על הסט כשהוא מאיר ומצלם בכישרון את ההתרחשות וגם מעורב בבנייה ובתפאורה. אנחנו עובדים יחד עוד מאז סיום לימודינו בבצלאל בשנת 2000!

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

הסרט מצולם בסגנון ובאוירה דחוסה ואינטימית שעוקבת אחר הפעולות דרך צילומי תקריב; לעיתים בעדשת מאקרו שמתבוננת בפרטים באופן כה חי, מפורט וקרוב, כמעט מיקרוסקופי. המוטו שלי בפרוייקט, וגם הכותרת הזמנית של הסרט היה ״30 ס״מ מהגוף״. זהו טווח הראייה של התינוק היונק בחיק אימו. היה לי ברור שבסרט הזה אני לא יכולה לעבוד עם שחקנית, כך שאלו ידיי שלי שמבצעות את כל הפעולות, ודמותי היא שמגיחה לרגע בפריים לקראת סוף הסרט. עבדתי שוב גם עם המוזיקאי המוכשר אופיר לייבוביץ׳ שכתב את הפסקול והצטרף לתהליך בשלבי העריכה המוקדמים. ניל גיבס מאולפן ג׳אנגל סאונד היה אחראי על בניית הפוליז ועריכת הפסקול.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

את המרחב של הסרט, הסט, החפצים, האביזרים עיצבתי ויצרתי בעצמי וכמובן שאת הרישום המתהווה במהלך הסרט. הרישום הזה לא נוצר לראשונה מול עדשת המצלמה. זוהי עבודה שלי מ-2012 וכשהתחלתי לפתח את הסרט הבנתי שהיא תהווה בו את אחד הצירים המרכזיים. הדמיון של הרישום אל התצלום של אמי התחוור לי לפתע והשאלה אודות הקשר והפער בין אותו תצלום שלה כאישה צעירה טרום נישואין, משפחה ואימהות, והרישום שלי שנעשה כדיוקן עצמי כ-40 שנה לאחר מכן דרשה תשובה.

–

מה היו מקורות השראה שלך לפרוייקט? 

חלק ממקורות ההשראה שלי הם טקסטים של אריך נוימן שמזינים אותי בשנים האחרונות. הם עוסקים באופן בו אנחנו מתגלגלים ומתגלמים מחדש, מתים ונולדים כמה פעמים בשלבים שונים בחיינו, באמצעות ארכיטיפים נשיים, נקביים. הציור של תומא המפקפק של קרוואג׳יו שייך לאינטואיציות שלי בפרוייקטים האחרונים אודות הספק, האמת והנוכחות. הרצון הזה של תומא למשש את הפצע, לחזר אחר הפתח על מנת להאמין או לקבל הוכחה ליווה אותי ביחס שלי אל התצלום שהוא עבורי עור, עור שעוטף גוף כלשהו, גוף נעלם של מציאות שהיתה, שהתצלום הוא הנשל שלה.

–

Caravaggio, ‘Incredulità di San Tommaso’, 1602

–

על מנת להגיע לאותה מציאות עלי לחתוך את התצלום (העור) ולחדור דרכו אל תוך הגוף שנמצא מאחוריו ומעבר לו כדי לבצע שם פרוצדורה שיש בה ממד של גילוי וריפוי.
גם דמותו של מארה המת באמבט עם ניירות וטקסטים ספוגים במים מהולים בנוזלי גוף, הדהד בתהליך וכמובן רחל המשוררת ששירתה ודמותה שכולה כמיהה, נהיה וערגה עברה אלי בירושה מאמי שהיתה מדקלמת לי בחדווה בילדותי את השיר המורבידי ״בלילה בא המבשר״ המופיע בסרט. נחום טבת, מיכה אולמן ורייצ׳ל וייטריד טמועים בי כמורים ממשיים או מנטורים-מרחוק בעיסוק שלהם במרחב הבית והחפצים שבאמצעותם מתנסח האין, ההעדר, הנגטיב.

–

מאיה ז״ק, מתוך התערוכה

–

יצאת עם תובנות מהעבודה על התערוכה?

אני נהנית לתת לאמנות את התפקיד הקדמוני-פולחני שלה בגרסתי המודרנית. צריך פרספקטיבה של זמן על מנת להבין ולעכל את פעולתה.

–

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכלי לספר עליה?

אני רוצה לציין את ״מיצי מרה״ של מרב קמל וחליל בלבין במוזיאון ישראל. נהניתי מפרץ העשייה המשתלחת שחשתי בתערוכה מבלי שהם מרגישים צורך לצנן את החגיגה, לצנזר את עצמם ולהיענות לאנינות מדוללת ו״נכונה״. קמל ובלבין גולשים בטבעיות בין עולמות שונים של תוכן, תרבות וצורה, אמנות, פולחן, עיצוב – משייטים בהפרשות הגוף רוקחים מהם מיני שיקויים ומאכלים, מיצים ורקמות המתגבשות לנקניקיות, לאיברים הפנימיים המרכיבים את הדמויות התלת ממדיות במרכז חלל התערוכה, אנושות הנגרסת אל ביב השופכין ומסביב, הנוזלים גם כמו נמרחו ויבשו על פני קירות החלל לכדי קליפת עור ורדרדה, שהם הציורים המקיפים את הגלריה. כצופים, אנו מתבוננים ומגלים בהם לפתע עולמות שלמים של מעשי משגל וחיבורים בלתי טבעיים בין איברים, חפצים ומרחבים תוך כדי הופעות ציוריות אר-נובואיות צמחיות יפהפיות.

–

חליל בלבין ומרב קמל, מתוך ״מיצי מרה״

–

״התבשרות״ – תערוכת יחידה למאיה ז״ק
אוצרת: רווית הררי

הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון
שדרות ויצמן 20, רמת השרון

שעות: 
שני-חמישי 9:00-17:00
שישי-שבת 10:00-14:00
עד ה-5.8