להקת – Fאנק – הרדקור- מזרחי מסריח מטסטוסטרון

מה קורה כשפיזיקאי, כלכלן וצייר נפגשים? בדרך כלל שתיקה מביכה ובהייה ממושכת בשרוכי הנעליים.  אבל במקרה של לא דובים זה דווקא יצר תמהיל מלהיב של כשרון, אלרגיה לבנאליות ואמביציה שלא נגמרת.

לא דובים מנגנים פאוור-Fאנק עצבני עם השפעות ים תיכוניות. זה נשמע לכם סותר. אבל זה לא. מבחינה מוזיקלית לא דובים נשענים על בס דומיננטי. הבסיסט, אייבי ג'ונס כנראה עבד פעם במע"צ, זה ההסבר היחיד לנגינה שלו שמרגישה כאילו דורס אותך מכבש כבישים. גם המתופף דב רוזן והגיטריסט רונן ברטן לא פראיירים, כשיחד עם ג'ונס הם דואגים לשמור את כל העסק הדוק-עד-כדי-לחץ-קל-באזור-הסרעפת. המילים של לא דובים מהלכות על התפר שבין סרקזם, מחאה והומור. אחרי הקשבה מרוכזת עדיין לא הצלחתי להבין האם הם שמאלניים קיצוניים או ימנים פשיסטים.

ההופעות של לא דובים מזכירות במידה מסוימת את ההוראות של קרמבו ממבצע סבתא לגבי איך מנצחים בתחרות שחייה: "אתה מתחיל הכי מהר שאתה יכול, ולאט-לאט מגביר את הקצב". על הגברת הקצב של לא דובים אחראים האורחים הקבועים ארז קריאל (בוזוקי) וקרן דוניץ (שירה), שעולים במהלך ההופעה וממלאים את הבמה באנרגיות מטורפות. גרוב, מחאה, ואגרסיות מבוקרות חלקית.

www.myspace.com/lodubim