מרים גמבורד היא אחת היוצרות המורכבות והמעניינות באמנות הישראלית. בווירטואוזיות רישומית וביכולת הבעה רבת עוצמה, היונקת ממסורת הרנסנס, מן הסימבוליזם ומן האקספרסיוניזם, ניסחה במרוצת השנים שפה אישית, מזוהה וייחודית בנוף האמנות המקומי.
בתערוכתה החדשה בבית האמנים בתל אביב שוזרת גמבורד מספר נושאים לכדי סיפור רב-שכבתי, המתכתב עם הקלאסיקה ועם המודרנה, עם המיתי ועם המיסטי גם יחד, זאת באמצעות תמהיל של פיסול, רישום ומיצב. הפיזי והמטאפיזי, הגלוי והנסתר משתרגים זה בזה ביצירתה. הפסל הולדת לילית נוצר בהשראת הגרגוילים, המרזבים המפוסלים בקתדרלת ויטוס הקדוש בפראג. הגרגוילים יורקים מים באופן גלוי ואש – בסתר. הפסל פריחת השיזף מתקשר הן לתרבות היפנית והן להולדתה של לילית התלמודית, השדה המכונפת, שהייתה אשתו הראשונה של אדם.
הפסלים בתערוכה מלווים בסדרות רישומים, שראו אור בספר אמן, יצר-הרע טוב מאד, העוסק באהבה ובתועבה בתלמוד ובמדרשים. גמבורד, מאמני הרישום המובילים בארץ, יוצרת את עבודותיה ביד בוטחת, המשדרת עוצמה ושליטה במדיום הפיגורטיבי. רישומיה אינם מנסים להתוות דימויים בעלי דמיון למציאות או לשחזר סגנון נטורליסטי. באמצעות יכולת ציורית קלאסית הם מבקשים למשוך את הצופה ולהוליכו במסע אישי ומורכב, כזה הבועט במוסכמות ממסדיות, תוך שמירת נאמנות לאמת אמנותית, הקושרת יחדיו עבר, הווה ועתיד, מיתוס ומסורת.
מכלול יצירתה של גמבורד עשיר בדמיון יצירתי, פעמים תאטרלי, פעמים סוריאליסטי, שיש בו כאב ואהבה גם יחד. כותרת התערוכה, "הומו וולגריס" (Homo Vulgaris), מאזכרת צירופי מלים מוכרים, כגון "הומו ספיאנס" (האדם הנבון) או "הומו ארקטוס" (האדם הזקוף). על גבי גליל נייר איטלקי באורך 10 מטרים – יריעת רישום רחבה, שצוירה פרקים-פרקים – נארגים נרטיבים שונים, ביניהם עיר אוטופית עתידית, שבכיכרותיה מוצבים פסלים מוגדלים של אוגוסט רודן ושל אנטוניו קנובה, על רקע גורדי שחקים נוסח דובאי או באקו. עוד ניתן לראות כאן נשים מוסלמיות עטויות חיג'אב, המתענגות למראה פסלי העירום החצובים בשיש, רישומי פסלים של גמבורד עצמה מזוויות שונות ואלמנטים מסרט האנימציה שלה, כרובים בגודל טבעי, שבו מגשימה האמנית את משאלתה: ניתוץ פסלים מוכרים וידועים והצבת פסלי כרובים "מעורין זה בזה" במקומם.
–
7.2 – 2.3
בית האמנים ת"א
