מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות על תרבות ואמנות.

–

שלום טל גפני, אנא הציגי את עצמך

בת 42, גרה בשכונת שפירא בתל אביב עם בן הזוג שלי אודי ושני הבנים שלנו, ניצן (5) ועופר (2). בשנתיים האחרונות הסטודיו שלי נמצא בבית, ואני מלמדת חמישה ימים בשבוע בתיכון קרית שרת בחולון, ובבצלאל. הופתעתי לגלות שהמצב הזה, שדוחס את האמנות למרווחים צרים של זמן ומרחב הוא מיטיב עבורי ועבור העשייה שלי, לפחות לעת עתה. 

–

טל גפני, ׳מיתוס בריאה׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–

איפה אפשר לראות עבודות שלך?

בימים אלו אני מציגה את ״מיתוס בריאה״ בסדנאות האמנים בירושלים, כחלק מפרויקט קיר אמן של הסדנאות. האלמנט שחוזר ברוב העבודות בתערוכה הוא תיבות צדקה – הגעתי אליהן ברגע של ייאוש ממיעוט המשאבים וההזדמנויות הכלכליות שעומדים לרשותם של אמנים ואמניות, ושיוועתי למשהו שיגיע ״בקלות״, למשהו שפשוט יינתן לי. התאהבתי בתיבות הצדקה המוסדיות של חברת ש.רוט שמצולמות אונליין כמו פסל בתוך קוביה לבנה. זו היתה התאהבות פורמליסטית טהורה, וחמדתי אותן עוד לפני שידעתי מה אני רוצה לעשות איתן. פניתי לבעל החברה שמייצרת אותן ולהפתעתי הוא הסכים להשאיל לי כמה תיבות שארצה. 

–

טל גפני, ׳מיתוס בריאה׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–

מה נראה בתערוכה? 

בתערוכה מוצגים שמונה פסלים שהאלמנט החוזר ברובם, כאמור, הוא תיבות צדקה מוסדיות. ברגע מסוים הבנתי שעיקר העניין שלי בתיבות הוא החלל הפנימי הנסתר, והמחשבה שאנחנו משליכים פנימה שטר או מטבע מתוך אמונה שיגיע לאיזה יעד, ישרת איזו מטרה נעלה, אבל אין לנו דרך להיות בטוחים בכך. בדומה למעשה האמנות, הפעולה של מתן צדקה הופכת לאנטי-פונקציונלית, ואנחנו נשארים עם המעשה כשלעצמו, עם כוונה והתכוונות, וזה יפה בעיני. בכל תיבה בתערוכה התהווה אירוע פיסולי אחר וגוף העבודות התרחב גם לכאלה שלא משתמשות בתיבות אך נשענות על ההיגיון שלהן. 

–

טל גפני, ׳מיתוס בריאה׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–

התערוכה קרויה על שם אחת העבודות, ״מיתוס בריאה״, בה שלושה פסלונים שולחניים דקורטיביים של דוד בן גוריון עומד על הראש מוצבים במהופך, עם רגליהם מטה, ונושאים על כפות ידיהם תיבת צדקה עגולה בצבע כחול. התיבה פתוחה ומתוכה מגיח פסלון סיני מסורתי שקשור בשפע, ובו דרקון עם שריון של צב יושב על ערימת מטבעות ועל גבו צב נוסף קטן יותר. הצורניות של הפסל מזכירה איורים של מיתוסי בריאה מתרבויות ילידיות שונות בהם צב נושא על גבו את העולם. בפסל שלי הבריאה הופכת כה כבדה עד שדרושים שלושה בן גוריונים כדי לשאת את הנטל. 

–

טל גפני, ׳מיתוס בריאה׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–

ספרי על תהליך העבודה. 

השותפה לתהליך, ובעצם שותפה לכל תהליך שלי, היא האמנית חניתה אילן, שגם הזמינה אותי להציג בסדנאות וגם אצרה את התערוכה. תהליכי היצירה שלנו כרוכים עמוקות האחד בשני כבר שנים רבות, ובתערוכה הזו לקחנו את זה אפילו רחוק יותר כי הפעם יש גם שיתוף פעולה מקצועי. מקורות ההשראה הם בראש ובראשונה התיבות של חברת ש.רוט. שהם מבחינתי אובייקטים פיסוליים מהמעלה הראשונה, עם איכויות מרשימות של צורה, צבע וחומר. 

–

טל גפני, פרט מתוך ׳מיתוס בריאה׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–

בעבודה ״ריכטר בירושלים״ הצמדתי אחת לשנייה שתי תיבות כחולות פתוחות שביחד יוצרות תחושה של מקטע של עיר עתיקה, ובתוכן הטמעתי את פוסטר התערוכה של גרהרד ריכטר במוזיאון ישראל בסתיו 1995, מחולק לשני חלקים – לתיבה אחת הגולגולת ולשנייה את הנר. באמצעות הדפסה לנטיקולרית יצרתי מצב שעם תזוזת המבט של הצופה הנר בציור כבה והגולגולת נעלמת כשמעליה מיתמר עשן. לריכטר הגעתי כי חקרתי בהקשר אחר היפוך של דימויים, וחשבתי על הגולגולת בציור הזה, שמונחת כשקודקודה על השולחן. הגעתי לדימוי של פוסטר התערוכה ונדהמתי שזה מה שהוצג כאן, במוזיאון ישראל, בזמן שרבין נרצח. זה סימן עבורי משהו מהתקווה של שנות התשעים, של התחושה שאנחנו חלק מהמערב, בטח מבחינה תרבותית. אמנים כמו ריכטר מציגים כאן אצלנו ואנחנו מציגים שם. הייתי רק בת 11 ב-1995 אבל גדלתי על אדי התקוות הללו, שברבות השנים הלכו והתאיינו, ונמחקו סופית, כך נראה, באוקטובר 2023. מתוך מחשבה על האירועים ההיסטוריים המכריעים שמחלקים את חיינו ללפני ואחרי אל מול ציר הזמן של האמנות שכמו מתרחש במקביל ומחלק את הזמן אחרת – פתיחה, נעילה, פתיחה, נעילה, ככה עד אינסוף – נולדה העבודה ״ריכטר בירושלים״. המניפולציה שעשיתי בדימוי של ריכטר מגלמת תהייה על היכולת של האמנות להחזיק צופן או נבואה, לרמוז על המציאות עוד לפני שהיא מתרחשת, מתוך חיבור לתדרים סמויים מהעין.

–

טל גפני, ׳ריכטר בירושלים׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכלי לספר עליה?

ראיתי את התערוכה ״טום וסלמן: בגדול״ שאצרה שחר מולכו במוזיאון תל אביב. זו פעם ראשונה שאני רואה עבודות פופ וחשה את העצב העמוק שהפופ ארט טומן בחובו. בעיני, זה קורה בזכות האוצרות, שקודם כל מזהה את התדר הזה ואז מצליחה להביא אותו לחלל בבחירת העבודות, בהצבה, ובהקשרים שהיא יוצרת בתוך התערוכה. אחד הרגעים המבריקים בעיני הוא הבחירה לתלות את ההדפס ״ישראל זה לא אמריקה״ של דוד טרטקובר למעלה, בכניסה לתערוכה, כעננה שמרחפת מעל הכל. מעבר לזה יש עונג גדול בלראות את משיכות המכחול הוירטואוזיות של וסלמן, שאפשר להבין את גדולתן רק במפגש ישיר מול העבודה.

–

טום וסלמן, ׳בגדול׳, מראה הצבה במוזיאון תל אביב, אוצרת: שחר מולכו. צילום: אלעד שריג

–

עוד משהו שתרצי לשתף?

אני ממליצה להגיע לתערוכה שלי בסדנאות האמנים עם כסף קטן. אני מקווה שכמה שיותר אנשים יקחו את ההמלצה הזו ברצינות.

–

בחרי דימוי אחד של אמנ.ית שאנחנו חייבים להכיר!

העבודה ״ללא כותרת״ (2025) של תמר שררה, היא אובייקט נמוך מעץ צבוע בצורת רגל נשית, אשר במבט-על מזכיר את מפת ארץ ישראל. על הירך חתוכה צורה שנראית כמו כנף פרפר, עובר צעיר או אזכור לכנרת אם חושבים על המפה. זו עבודה מוזרה ומקודדת – תדר שמאפיין את עבודותיה של תמר עוד מתקופת לימודינו יחד בבצלאל. אני נפעמת מהעניין לכשעצמו, עד כדי כך שאני לא רוצה ״להבין״ את העבודה. ככל שמעמיקים בעבודה הקוד מתפענח – עד גבול מסוים – ומתגלים בו ריבוי רבדים אישיים-רגשיים ופוליטיים. גם אז, העבודה לא מתפרקת לרכיבים או לרעיונות, נשמר רצף מהותי.  

–

תמר שררה, ״ללא כותרת״, 2025

–

מיתוס בריאה – קיר אמנית לטל גפני בסדנאות האמנים ירושלים

אוצרת: חניתה אילן

שעות: שני, שלישי, חמישי 10:00 – 16:00
רביעי 10:00 – 20:00
שישי 10:00 – 14:00
האומן 26, קומה 3, א.ת תלפיות, ירושלים

–

טל גפני, פרט מתוך ׳מיתוס בריאה׳, מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: דניאל חנוך

–
יום שישי, 9 באוקטובר בשעה 11:00 מפגש בתערוכה בהשתתפות:
–
שחר מולכו, אוצרת לאמנות עכשווית, מוזיאון תל אביב
קרן גולדברג, חוקרת ומבקרת אמנות
טל גפני, אמנית
לי היא שולוב, מנהלת סדנאות האמנים

–