"יש נופים שניתן לקרוא אותם כמו מפה, ויש נופים שניתן לקרוא אותם כמו גוף. גוף נושא עליו צלקות. הוא משתנה, מתאחה, נפתח מחדש. גם נוף זוכר. הוא אוגר שכבות של זמן, של היסטוריה, של פחד ושל תקווה". (ציטוט מתוך הטקסט התערוכה "נוף פעור" של דורון עובד)

–

גלריה גבול פועלת מתוך נוף כזה, חניתה. קיבוץ הצמוד לגבול ישראל-לבנון, בתוך מרחב שבו יער, בית, קהילה וגבול מדיני מתקיימים זה לצד זה. המיקום הזה אינו רק הכתובת של הגלריה; הוא נקודת מוצא למהלך אוצרותי מתמשך המבקש להביא אל שדה האמנות העכשווית בישראל קולות, חוויות ושאלות שנולדות בצפון.

–

ארבע התערוכות נולדו מתוך מפגש עם אותו מקום, אך כל אחת מהן פוגשת בו נקודה אחרת. יחד הן מציעות להתבונן בחניתה כמקום שאינו קבוע, אלא קיים כגוף חי: הזמן נרשם בו, הנוף משתנה, חלקים ממנו נעלמים ואחרים נבנים, פצעים נפערים ומתאחים, ועקבות נשארים. חוויית הבית כאן כרוכה תמיד גם בגבול, בזיכרון ובאפשרות של ריחוק.

–

המעבר בין ארבע התערוכות הוא גם מעבר בין ארבע דרכים לחוות מקום. דרך מה שנעלם ממנו, דרך הזמן המצטבר בו, דרך המרחק ממנו ודרך הכוחות שמאפשרים להמשיך ולהחזיק בו.

–

דורון עובד, כביש מערכת, 1997-8

–

כל אחת מהתערוכות עומדת בפני עצמה. לכל אמנית ואמן שפה, נקודת מבט ומהלך אמנותי משלהם. אין כאן ניסיון לייצר קול אחיד או להכפיף את העבודות לנרטיב אחד. להפך, דווקא ההבדלים ביניהן מאפשרים להרחיב את המבט על המקום ועל המציאות המתקיימת בו.

–

בתערוכה של דורון עובד, "נוף פעור”, המוצגת בגלריה המקרר בתל אביב בשיתוף גלריה גבול, אותו שינוי מקבל ממד של זמן. עובד מתבוננת בנוף חניתה לאורך שנים, מ־1998 ועד 2026. הנוף נעשה גוף שהזמן משאיר עליו סימנים.

–

דורון עובד, פרט מתוך הצבה "נוף פעור" בגלריה מקרר בת"א

–

דורון עובד, פרט מתוך הצבה "נוף פעור" בגלריה מקרר בת"א

–

הצילום הופך למעין ארכיון מתמשך של מקום. שכבה מצטרפת לשכבה, והנוף אינו עוד רגע אחד אלא רצף של זמנים. המקום שהיה, המקום שנשמר בזיכרון והמקום כפי שהוא עכשיו. במובן הזה, ה"פעור" שבשם התערוכה הוא גם פתח וגם פצע: דבר שנקרע ונחשף, ומאפשר לראות את השכבות שמתחת לפני השטח. אלמנטים של הגנה ומיגון, שנוספו לנוף לאורך השנים, נעשים חלק ממנו. אדריכלות של זיכרון ושפה חזותית של חיים על גבול.

–

בנוסף, התערוכה מארחת עבודות וידאו וסאונד של תושבות חניתה אשר נוצרו במסגרת סדנת תיעוד ״הדרך לחניתה״. משתתפות: אורלי סולנה קדוש, אסתי בן דוד, דורה סולנה, טניה קריינגולד ועינבל ויסמן בהנחיית הדוקומנטריסטית רותי פרנסדורף.

–

בתערוכה של סימה לוין, "מקום רחוק, מקום לדאגה", (ציטוט מתוך שירו של יהונתן גפן שאותו הלחין מתי כספי, בן חניתה), המקום מופיע דרך ציור ומתוך מבט אישי על נוף, בית וסביבה. העבודות הגדולות מייצרות מרחב שבו הנוף אינו רק רקע, אלא נושא בתוכו זיכרון, מתח ושבריריות.

–

סימה לוין, פרט הצבה מתוך "מקום רחוק, מקום לדאגה" בגלריה גבול קיבוץ חניתה

–

סימה לוין, פרט הצבה מתוך "מקום רחוק, מקום לדאגה" בגלריה גבול קיבוץ חניתה

–

מבטה של לוין נתפס גם ב"משק הילדים" של חניתה. מקום שהיה במשך שנים חלק מהנוף המקומי וכיום הולך ונעלם: מתפרק, נעזב ועומד להשתנות עם בנייתה המתוכננת של שכונה חדשה. דווקא מצב הביניים הזה, שבו עקבות החיים עדיין נוכחים אך השינוי כבר מורגש, הופך עבורה לחומר ציורי. המבנים, הצמחייה וסימני החיים שנותרו במקום הם מעין שכבות של זיכרון רגע לפני שהנוף נכתב מחדש. דרך ההתבוננות בהם היא נוגעת בשאלה כיצד מקום מוכר משתנה לנגד עינינו, ומה נשאר ממנו בזיכרון כאשר צורתו הפיזית הולכת ונמחקת.

–

בתערוכה "פה ושם", שמוצגת במוזיאון חומה ומגדל קיבוץ חניתה, נפגשות עבודותיהם של מאור אלחיאני ודורון עובד ״רחוק מההר״ לצד עבודת הסאונד של טל געש, "בדיקת דופק לקיבוץ מפונה". תערוכה אשר נולדה מתוך חומרים וצילומים שצולמו בין 2023-2025 בזמן שקיבוץ חניתה היה מפונה. 

–

בתערוכה ״פה ושם״ בונה ד״ר מירי אלזון מהלך אוצרותי המבקש להתבונן בחניתה דרך הזמן שחלף בה בתקופת הפינוי . זמן של מלחמה והיעדר, אך גם זמן שבו העונות ממשיכות להתחלף, הצמחייה צומחת, העצים פורחים ומשירים את עליהם, והחיים, בדרכם, אינם עוצרים.

–

בחלל התערוכה, שני קירות זה מול זה. על קיר אחד תצלומיו של מאור אלחיאני, ששירת בכיתת הכוננות ונשאר בחניתה גם בזמן שהקיבוץ היה מפונה. אלחיאני מצלם את המראות של מציאות המלחמה כפי שחדרו אל תוך המרחב הביתי: טנקים החונים בחניות של בתי התושבים, סוכה שנותרה בחצר ומתכסה בהדרגה בצמחייה ובענפי עצים, סימנים של חיים שנקטעו לצד טבע שממשיך לצמוח, לפרוח, להשתנות עם עונות השנה. בתצלומים מתקיים מתח מתמיד בין היופי והנחמה שמציע הטבע לבין מראות המלחמה. הצילום השקט מספר סיפור כואב בלי להרים את קולו. מתוך המפגש בין היפה למאיים, בין מה שנעזב למה שממשיך לצמוח, נוצרת שפה חזותית ייחודית, רגישה, נוגעת ומתעדת את מה שהתרחש במקום.

–

ממול מוצגים תצלומיה של דורון עובד, אם אלחיאני נשאר ב״פה״ – הקיבוץ שהתרוקן מתושביו עובד מתבוננת ב״שם״. בפרוייקט "רחוק מההר" שמוצג בהצבה של למעלה מ 80 צילומים ומתאר איך חניתה הפכה בעינייה מקיבוץ לפיזור, עובד יוצאת למסע בין הבתים הזמניים שאליהם פונו תושבי חניתה במקומות שונים בארץ אם זה מלון בטבריה או במגורים בעין חרוד, ניר דוד, תל אביב, טבעון, כליל, עכו ועוד. היא עוסקת בחיים שנבנו באופן זמני הרחק מהבית. היא מצלמת סצנות של יום־יום; רגעים קטנים של הסתגלות למציאות שנכפתה לצד נופי בית של מקומות אחרים,  ניסיון לקיים חיים ושגרה באי־ודאות מתמשכת.

–

מאור אלחיאני, "טנק ב",  מתוך "פה ושם" במוזיאון חומה ומגדל קיבוץ חניתה

–

בין שני הקירות בין "פה" ל"שם" נשמעה עבודת סאונד של טל געש "בדיקת דופק לקיבוץ מפונה״ (2024). העבודה נולדה מתוך שיטוטיה בשבילי חניתה הריקה מתושביה. געש הקליטה את מה שהאוזן פגשה במקום במזמן המלחמה.  צליל של פנס שבור, צרצרים, רחפנים, רשרוש עלים, טרטור של טנק, קולות חיילים מרחוק, ציוץ ציפור וקריאת תרנגול שממשיך להשמיע את קולו בתוך המציאות שהשתנתה. את הצלילים הללו היא ערכה וחיברה בקצב פעימות לב , כאילו הצמידה את האוזן אל המקום עצמו, בניסיון לבדוק האם הקיבוץ, שהתרוקן מאנשיו, עדיין פועם.

–

לשכבה הזאת מצטרפים קולות התושבים המפונים. במפגשיה עם קהילת חניתה שואלת געש שוב ושוב את אותה השאלה: ״באיזה צליל אתם נזכרים כשאתם חושבים על הבית?״ מתוך התשובות היא יוצרת מחרוזת של זיכרונות קוליים , כשכבה נוספת, המחזירה אל המקום הריק את קולותיהם של האנשים שהיו בו עד לא מזמן.

–

הבחירה האוצרותית של אלזון מחברת אפוא בין שלושה אופני הקשבה והתבוננות: מי שנשאר ומתעד את המקום שהתרוקן, מי שיוצאת בעקבות האנשים אל חייהם הזמניים, ומי שמקשיבה לדופק של המקום ומחברת בין קולותיו לבין זיכרונות תושביו.

–

כך, ״פה ושם״ אינה רק תערוכה על פינוי. היא עוסקת באופן שבו הזמן נחווה אחרת במקום ובאנשים. המלחמה משבשת את הרצף האנושי ומותירה את התושבים בהמתנה ובאי ודאות, בעוד שהטבע ממשיך לנוע במחזוריות שלו: סתיו, חורף, אביב וקיץ; עלים נושרים, ענפים מתחדשים, ציפורים ותרנגולים ממשיכים להשמיע קול. בתוך הפער הזה, בין זמן שנעצר לבין זמן שממשיך להתקדם, נרשם סיפורה של חניתה בתקופת הפינוי. מן הזמן עוברת התערוכה אל שאלת המרחק: מה קורה לקשר עם מקום כאשר אי אפשר להיות בו, וכיצד ממשיכים לחוות בית מתוך היעדר.

–

המבט נע בין ״פה״ ל״שם״, בין נוכחות לריחוק, ובין המקום הפיזי לבין המקום הנשמר בזיכרון ובתודעה. הצילום והסאונד מציעים דרכים שונות לחוות את חניתה גם כאשר היא אינה נגישה. דרך מראה, קול, זיכרון ותחושה, המקום ממשיך להתקיים גם מרחוק. הוא נטמע כזיכרון גופני, כזה שצליל, מראה או פרט מוכר יכולים לעורר ולהשיב אותנו ברגע אל מקום ואל זמן.

–

טל געש, סטילס מתוך וידאו, "מה שמחזיק" מיצב המשותף עם שרית אכטנברג, 2026

–

בעבודה המשותפת של שרית אכטנברג וטל געש, "מה שמחזיק”, המוצגת בפסטיבל "מתחת לפנס” בגבעת חביבה, המבט חוזר אל הקרקע עצמה, אל רצועת היער שבין בתי חניתה לבין הגבול. אם בתערוכות האחרות המקום מופיע דרך היעלמות, זמן ומרחק, כאן עולה שאלת האחיזה: מה מאפשר למקום להמשיך להתקיים, ומה מאפשר לאנשים להמשיך ולהתקיים בתוכו. היער הוא בו בזמן מערכת אקולוגית, מרחב של חיים, אזור חיץ ומרחב גבול. השורשים נאחזים בקרקע, הצמחייה משתנה ומתחדשת, ומעבר לה נמצאת הגדר. בתוך המרחב הזה השאלה "מה שמחזיק” נעשית פיזית ונפשית כאחד. מה מחזיק את הקרקע, מה מחזיק את הבית, ומה מחזיק את האדם בתוך המקום שאליו הוא שייך.

–

כך נוצר בין ארבע התערוכות רצף שאינו מבקש לספר סיפור אחד, אלא להעמיד ארבע נקודות מבט על אותו מרחב: מה נעלם, מה משתנה עם הזמן, מה נשאר כשמתרחקים, ומה מחזיק. יחד הן מציעות לחשוב על מקום לא כעל נתון גיאוגרפי יציב, אלא כעל גוף חי וכמערכת של יחסים. נוף נושא זיכרון; בית נושא בתוכו את האפשרות של עזיבה וחזרה; יער הוא טבע אך גם גבול; ומה שנראה במפה כקו הופך בחיים עצמם למרחב שלם של תחושות, פחדים, זיכרונות וקשרים.

–

מתוך התערוכות השונות מתגבש המהלך הרחב של גלריה גבול: ליצור שיח בתוך סצנת האמנות הישראלית על הצפון לא כפריפריה המרוחקת מן המרכז, אלא כמקום שממנו אפשר לחשוב על שאלות מרכזיות בחברה ובתרבות הישראלית.

–

טל געש, סטילס מתוך וידאו, "מה שמחזיק" מיצב המשותף עם שרית אכטנברג, 2026

–

חניתה נושאת את השאלות האלה מראשיתה. מאז הקמתה במסגרת "חומה ומגדל” בשנת 1938, ההתיישבות במקום כרוכה בניסיון מתמשך לייצר בית וביטחון בתוך מציאות גבולית. כמעט תשעים שנה מאוחר יותר, שאלת המיגון עדיין נוכחת בחיי היומיום. הגבול משתנה, האיומים משתנים, השפה משתנה — אבל המתח שבין בית לבין סכנה, בין טבע לבין גדר, בין תחושת שייכות לבין האפשרות של עקירה, ממשיך להתקיים.

–

החיים על הגבול מאתגרים, אך הם גם מייצרים ידע, קשרים וצורות חדשות של התבוננות. הם מחברים בין אמנות, טבע, היסטוריה, אקולוגיה, קהילה וגיאופוליטיקה. מתוך המקום הזה גלריה גבול פועלת. 

–

ארבע התערוכות הן ביטויים שונים של המהלך הזה. הן מתחילות במקום מסוים מאוד — חניתה והמרחב הסובב אותה — אך השאלות שהן מעלות חורגות ממנו. אם מפה מסמנת גבולות, האמנות מאפשרת לראות מה מתקיים בתוכם: את הזמן, את הזיכרון, את הפצע, את השינוי ואת מה שממשיך להחזיק.

–

ריטה כץ בגלריה גבול על רקע של ציור של סימה לוין. צילום שלמה ברונשטיין

–

ריטה כץ, נולדה באוקראינה בשנת 1973, עלתה לישראל בשנת 1989. כץ אמנית, אוצרת ומרצה לאמנות, וכיום חיה ועובדת בחיפה ובחניתה.

בשנת 2018 הקימה את גלריה גבול לאמנות עכשווית בקיבוץ חניתה, ומאז משמשת כאוצרת הגלריה ומובילה את הקו האמנותי והאוצרותי שלה. הגלריה פועלת בתמיכת משרד התרבות והספורט וקיבוץ חניתה.

בעשייה האוצרותית היא עוסקת בקשר שבין אמנות, מקום וזמן. מיקומה של הגלריה בחניתה בתוך שמורת טבע, יער חניתה ובסמיכות לגבול ישראל–לבנון אינו רק נתון גאוגרפי עבורה, אלא נקודת מוצא למעשה האוצרותי. במסגרת זו היא פועלת לקדם אמנים ואמניות מהצפון, ובעיקר יוצרת שיח אמנותי עכשווי מתוך שאלות ונושאים שנולדים שם, בצפון: יחסי אדם ונוף, בית ושייכות, גבול, זיכרון, עקירה ושיבה, והאופן שבו מציאות היסטורית וגאופוליטית נרשמת בנוף, בגוף ובחיי היומיום.

–

"נוף פעור", דורון עובד, גלריה מקרר תל אביב בשיתוף פעולה עם גלריה גבול קיבוץ חניתה. החשמונאים 90 תל אביב.

ב-2.10 יתקיים שיח בהשתתפות האוצרת ריטה כץ והאמנית דורון עובד, ורדי כהנא, רותי פרנסדורף, עינבל ויסמן (אירוע נעילה).

–

"מקום רחוק, מקום לדאגה", סימה לוין, גלריה גבול קיבוץ חניתה.

ב-10.10 יתקיים שיח בהשתתפות האוצרת ריטה כץ והאמנית סימה לוין.

–

"פה ושם", מאור אלחיאני, דורון עובד, טל געש, התערוכה מוצגת במוזיאון חומה ומגדל קיבוץ חניתה באוצרות של ד"ר מירי אלזון.

התערוכה היא פרי של שיתוף פעולה בין גלריה גבול למוזיאון.

–

"מה שמחזיק" טל געש ושרית אכטנברג, מציגות מייצב ומייצג סאונד ווידאו תלוי-מקום. אוצרת ריטה כץ.

גלריה גבול משתתפת בפסטיבל מתחת לפנס שתתקיים בגבעת חביבה בין 29.9 -1.10.

-–

גלריה גבול

-–

תודה לאפרת קאדי ולעמותה דרך היער, לדניאל ברקן בית קפה חניתה, לקהילת חניתה היקרה ותודה מיוחדת לעתר גבע

-–

*צילום ראשי: דורון עובד, "טניה וטלי בחוף בכנרת", 2024. "רחוק מההר" במוזיאון חומה ומגדל קיבוץ חניתה

-–