שקד מוכיח מעלה עבודה חדשה, שנעה ומניעה בין ייאוש לתקווה, בין שליטה לשחרור. רקדנים ובובות בגודל אדם הופכים את הבמה לזירה של דמיונות ובנקודת המפגש בין הגוף לחומר, מתגלה פוטנציאל מרפא

מרב יודילוביץ'

–

בתיאטרון האבסורד, על לוח השחמט של חיינו, מתוך במת מחול השדים והרוחות הנעים והמניעים מסביב, באה העבודה החדשה של שקד מוכיח, "פנטום: החיים כגעגוע" ומושכת בחוטים, כמו מבקשת לאחוז ולו לזמן קצר, במושכות. או אולי, בעצם ההיפך, לאחוז במושכות על מנת לשחרר אחיזה. חמישה רקדנים ובובות בגודל אדם, מציפים על במה מינימליסטית דימויים מערבלי תחושות. 50 דקות בהן החומר והגוף נמהלים זה בזה, והמפגש בין אובייקט למבט, יוצר תרכובת משתנה של מציאות-דמיונית. מיהו מה? אתה שואל. מי המפעיל ומי הבובה? מי השולט ומי הנשלט? איפה נגמר זה ומתחיל זה? ולצד הרסן שהותר והקונספציות שקרסו, מחלחלת ההכרה המשחררת שלא בידינו השליטה.

–

פנטום; החיים כגעגוע מאת שקד מוכיח. צילום: דוד קפלן

–

זה התחיל במוזיקה, מרוקנת-ממלאת. ליתר דיוק בהאזנה לאלבום הקונספט R.E.A שהוציא לפני כשנתיים אחיה, רע מוכיח, מהמוזיקאים והמפיקים המוזיקאליים המובילים בישראל. משהו במינימליזם המאופק, בשחרור המוחלט מנרטיב והיטמעות בצליל, הציף אותה. "קראתי באותה התקופה את 'ריקוד המציאות' של חודורובסקי. הוא מדבר בספר על מפעילי בובות, שחקנים שבהתמסרות טוטאלית מפנים את הבמה לבובה והופכים, למעשה, למשרתים של הפעולה התיאטרונית", היא אומרת. 

–

ואז נולד הדימוי – בובות בגודל אדם, בבואות של רקדנים. זו הפעם הראשונה שמוכיח עובדת עם בובות, תחום אמנותי שזר לה ועולם שאת חוקיו נדרש היה ללמוד ולסגל. "זה היה מרתק וקשה נורא. זה עולם שלם שדורש, לפני התנועה, עבודה טכנית ולוגיסטית מורכבת. גם מבחינה כוריאוגרפית עברנו מסע", היא אומרת. יחד עם הבובנאי, ירון קרבל, עוצבו האובייקטים שלתוכם יצקו מאוחר יותר חיים. הרקדנים נעטפו בשכבות על שכבות של סלוטייפ ואז השילו מעליהם את הקליפה כמו נשל. "לכל רקדן היתה כעת בובה בדמותו, מאופיינת וספציפית, דומה-שונה". 

–

ולפתע, באולם החזרות, משהו התחיל לקרות, מעין היזון חוזר, מפעיל, ממלא, מחייה. "ככל שהתקדמה העבודה, החפץ נטען באישיות ובאופי. כל בובה קבלה שם, החומר התמלא בנשמה. לאט לאט אתה לומד להפעיל את הבובה, מתמסר לה, מפנה את המרכז, לומד להקשיב לה כמו שהיא קשובה לך, לומד ממנה איך לנוע. זה התחבר למסע מתמשך של ניסיון להשתחרר, בעזרת המחול, מהאגו".

–

פנטום; החיים כגעגוע מאת שקד מוכיח. צילום: דוד קפלן

–

להשתחרר מאגו בהקשר של אמנות שעוסקת בגוף, זה שילוב של מונחים סותרים, לא? 

"זה מורכב. בגלל שבמחול אנחנו חומר היצירה אתה מצד אחד כלוא בתוך עצמך, באגו שלך ובשאלות מי אני? איך אני מבטא את עצמי? מה חושבים עליי? ויחד עם זה, יש משהו בעבודה עם הגוף שמאפשר לך לצאת מעצמך לממדים אחרים, מופשטים יותר. זה האזורים שאני מחפשת. הגוף, בשבילי, זה ערוץ של תכנים הרבה יותר רחבים מהסיפור האישי, הסובייקטיבי, הביוגראפי. זה מקום שאפשר להיות בו עוד הרבה דברים. בעבודה הזו חשבתי שאולי יש לי פה דרך לצאת מעצמי ולהסתכל עליי מבחוץ בעזרת פעולה תנועתית שמפעילה אובייקט חיצוני לי. התנועה, נראית אחרת לחלוטין כשאתה אחראי על גוף אחר. זה מייצר שפה שונה".

–

נקודת הביניים בין החומר הדומם לגוף החי, מתחברת למה שחלחל לתוך העבודה מהעולם שמחוץ לסטודיו?

"לגמרי. היינו חודש לפני הבכורה בפסטיבל 'הרמת מסך' ופתאום ה-7 באוקטובר. כמו שיתוק. לקח זמן לחזור ולחשוב על העבודה וכשזה קרה, נבהלתי. זה נראה לי כמעט נבואי. הדימויים זעזעו אותי. הבובות נראו לי כמו גופות ותכריכים".

–

הפצעים הפתוחים דיממו ומוכיח חשבה לגנוז את העבודה. "זה כאב מדי. כולנו אבדנו אנשים והיינו זקוקים למרחק אבל גם להיות יחד בסטודיו. חזרנו לחומרים שכבר יצרנו, בהתחלה בניתוק רגשי, ולאט לאט משהו התגלה. פתאום תחושת האבדן הפכה להיות נושא מרכזי ביצירה והבובות, שנולדו כבבואה של עצמנו, הפכו לנעלם משתנה – אנשים ותחושות שאבדנו, נפקדים נוכחים וגופות, אנחנו כשנמות".

–

"פנטום: החיים כגעגוע" היא עבודה מופשטת, לא נרטיבית, ובכל זאת הדימויים שמוכיח מפזרת על הבמה, מספרים סיפור, מציפים כאבים, פחדים, טראומות. "שאלתי את עצמי אם אולי דווקא בתקופה הזו נדרשת אמירה נחרצת, אבל העבודה התעקשה להישאר מופשטת. להציף את כל הדימויים האפשריים, אבל להשאיר הרבה מקום לצופה. כולנו מטען נפץ של סיפורים, תחושות וחוויות כרגע ומבחינתי, תפקיד העבודה הוא לתת לכל הדבר הזה רגע מקום. יש בזה גם פוטנציאל מרפא".

–

פנטום; החיים כגעגוע מאת שקד מוכיח. צילום: אבי גולרן

–

בואי נדבר על שם העבודה – "פנטום: החיים כגעגוע"

"זו עבודה שמתעסקת במוות והולכת לאזורים מורבידיים, צוללת למעמקים ומצד שני, יש תקווה בהבנה שהכל זמני, שהגוף הוא חומר מתכלה. האבדן הופך לכוח מניע, החוסר דוחף לחיפוש. יחד עם זה, נשאלות שאלות כמו מה נשאר מול המתכלה? או מה ההבדל בין החומרים המתכלים ואלה שלא. אז יש את שדים אבל גם את המקום הרך. זה מפגש שאני רואה בו פוטנציאל מפרה".

–

בניגוד למפגש הראשוני עם הבובות הרוקדות, יש בעבודה רקדנים שהולכים איתה דרך וגם הפעם, כמו בעבודות קודמות היא מתעקשת לעבוד עם אנסמבל מגוון מבחינת ג'נדר, גיל ועולמות תרבותיים. "עיקרון הרצף מאד חשוב לי ואני מנסה להתמיד בו. לא תמיד זה מתאפשר כי כדי לשרוד כלכלית, על פי רוב, רקדנים קופצים מפרויקט לפרויקט אבל לשם אני חותרת. חשוב לי גם לא לעבוד רק עם מודל רקדני מסוים, חומר סטרילי של רקדנים שרק סיימו בתי ספר למחול, אלא עם אנשים שמביאים לחדר החזרות תכנים שונים ועצם המפגש ביניהם הוא כבר כוריאוגרפיה עוד לפני שצללנו לעבודה". 

–

לדבר במושגים של אנסמבל במרחב הישרדותי כמו תחום המחול זה שאפתני

זו עבודה קשה נגד כל הסיכויים. היו לא מעט שנים שעבדתי בהוראה ועשיתי המון פרויקטים כדי לממן את היצירה. זה דורש אמונה אבל אני מאמינה, גם אם זה נשמע תמים, שכשמדובר בדבר האמיתי, שנוגע בחיים, כשהנס הזה של האמנות קורה, היצירה מוצאת את דרכה בעולם".

–

מוכיח לא חוששת לצאת מאזורי הנוחות, ההיפך, כמעט במופגן, בכל פעם שהכיוון מצטייר לו, היא שוברת חזק למקום אחר וחדש. "אני לא אוהבת להיזהר", היא אומרת. "מעניין אותי לבדוק כל מיני תרכובות חדשות של דברים שקיימים בי".

–

פנטום; החיים כגעגוע מאת שקד מוכיח. צילום: גילדה גלעד

–

וזו גם שאלה. מי את, שקד מוכיח, רקדנית, כוריאוגרפית, מוזיקאית, זמרת, מנהלת אמנותית?

"אני מרגישה שבכל פעם תהיה לי תשובה אחרת בעניין הזהות. כרגע יש הפרדה. אלו במות ואתיקות שונות, אבל בסוף, הכל מגיע מאותה נביעה. בהתחלה הרגשתי שהמוזיקה היא היומן האישי שלי, צורך ראשוני ובסיסי להתבטא ולהקיא את הרגשות בצורה הפשוטה והישירה ביותר: אני מעכלת את היום דרך כתיבת שיר. בגלל זה במוזיקה אין לי שאיפות, זה משהו שאני עושה בשבילי ואם מישהו רוצה להקשיב אז יופי. זה לא המקצוע שלי ולכן בחוויה, זה פורקן. מחול קשור יותר לחזון שהוא גם חברתי ויש לי מה להגיד בו. במחול אני חושבת במושגים של קריירה, התפתחות וגדילה".

–

זה השתנה?

"זה מתחיל להיטשטש. בהרבה עבודות מחול שלי יש שירים שכתבתי, חלקם נכתבו במיוחד ופתאום הם מגיעים ממקום אחר וממניע אחר ונדמה לי שנוצרת איזו שפה יותר הומוגנית, ברורה ומחוברת, נוצרות נקודות השקה וקשר יותר מאוחד".

–

"פנטום; החיים כגעגוע"

יצירה בימתית ל-5 רקדנים, 3 בובות ונעלמים נוספים מאת שקד מוכיח

★ יום חמישי 1 באוגוסט בשעה 20:30 בתיאטרון הבית, רח' נועם 5 יפו

>> לחצו כאן לפרטים נוספים על היצירה והיוצרת

–