'ההפך מגאווה'

כתיאור כללי מאוד של רושם ראשוני מכניסה לתערוכה של הדס חסיד אפשר לראות באופן כללי שתי תגובות בולטות. האחת היא גלגול עיניים לאחור, והשנייה היא סקרנות שמתבטאת בהתקרבות לעבודות. התגובה השנייה מצריכה אולי היכרות קודמת עם העבודות של חסיד, או במקביל מעט יותר סבלנות שעתידה להשתלם.

בתערוכה מוצגות מספר גדול של עבודות שמתארות דפי אינטרנט מוכרים, דפי גוגל, בעיקר עם מה שנראה כתוצאות חיפוש השם 'הדס חסיד' במנוע  החיפוש הפופולרי.  זה יהיה אנכרוניסטי משהו להתחיל לפצוח בנאום על כמה שעות האדם הממוצע מבלה מול אותם דפי אינטרנט  ואיך יש משהו קסום פוטנציאלית בלבחון את האסתטיקה הפונקציונלית והיבשה שלהם כצורת אמנות.  

Hadas Hasid, Untitled, 2014, color pencils on paper, 29.7×42 cm.

הרבה צבע לבן, פונטים ניטרליים, תמונות קטנות של לינקים מיוטיוב עם העיגול הקטן שמסמן טעינה, כל אלו הם כאמור רחוקים מאוד מחידוש ומי שלא נתקל בעבודות של חסיד בעבר יכול היה בקלות לחשוב שמדובר בעבודת  הדפסה ולא ב trompe l'oeil של אותם דפים. הריבוי של העבודות עשוי לתרום לאותו חשד שמדובר בהדפסי מסך, ולפיכך בעבודה קונספטואלית כל שהיא שקשורה לרשת ולאופי שבו היא משנה את חיינו, את הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו, או מייצגים את עצמנו או שיט אחר כלשהו. 

Hadas Hasid, Untitled, 2014, color pencils on paper, 29.7×42

הבעיה הפוטנציאלית שעשויה לעלות לאנשים עם ההיתקלות בסוג כזה של אמירה ביחס לעצמיות ולייצוגים שלה היא נפוצה יחסית. בשנה בה המילה 'סלפי' זכתה לאינספור מאמרים ואיזכורים והפכה למונח רשמי ומפוקפק של התקופה קשה שלא להיכנס לתוך מגננה אוטומטית ולהיגעל מהשימוש הרחב מאוד בכלי אינטרנט שונים ליצירת אינטראקציה רחבה שמורכבת מנרקיסיזם. במובן זה נראה שהאוצרות  מקדמת איזשהו צורך להיות מעט פרובוקטיבית. הפורמטים שדומים במידה רבה לגודל של מסך מחשב, כל אלו מאבדים משהו בתלייה הצפופה ובניסיון לייצר אמירה קוהרנטית. 

הרתיעה המובנית מהתבוננות עצמית חסרת בושה נטועה עמוק למדי בהיסטוריה ובחשיבה מוסרית. יוהרה נחשבת כחטא שדינו מיתה בנצרות, התהליך שלהאדרה עצמית נחשב עוד לפני הנצרות כאקט של ניתוק מחסדו של האל. בכל הקשור לתולדות האמנות הגאווה תמיד היתה קשורה, בצורה שהקדימה את השיח הפוסטמודרני בכמה מאות שנים בהשתקפויות. אחד מסממנים של גאווה בציור היא אישה שמחזיקה מראה ומתבוננת בבבואה או במקרים מסוימים, שד הוא זה שמחזיק את המראה. כך שנוצרות שכבות שונות, יש את הציור עצמו, את המתבונן בציור, את מושא הציור, ואת התיאור של ההשתקפות. כל אלו נקשרים ביחד ומתחברים לפי אסכולה רחבה של חוקרי אמנות לתשוקה או במקביל ליכולת לצייר ולהסתכל על ערום באמתלה  של שיפוטיות. אפשר לטעון לסוג קצת דומה של פרדוקס כאן. לעשות גוגל על עצמך זאת פעולה נרקסיסטית אבל בו זמנית אוניברסלית. היא  מלווה בתמהיל דומה של אקסביסיוניזם ובושה.

Hadas Hasid, Untitled, 2014, color pencils on paper, 29.7×42 cm.

אפשר היה גם להתאמץ עוד טיפה ולהצביע על הקשר בין ציורי trompe l'oeil לעבודות הואניטס שקשורות גם לגאווה ולמוות. להגיד איך החיפוש אחרי נוכחות וירטואלית קשור לפחד מפני המוות והכיליון אבל אולי זה חיבור מתאמץ מידי. בנוסף העבודות של הדס חסיד הפוכות ממסורת הואניטס של הציור האירופאי.  הן מאופקות מאוד, ומצליחות להשתמש באותו איפוק שיש בחומרים שבהם היא  משתמשת.

התערוכה בסופו של דבר מועדת מעט בגלל הבורות הקטנים האלו של הקטנספט והתלייה. אבל אם צולחים אותם, ואם מכירים או מחפשים עבודות קודמות של חסיד אפשר לראות איך היא  כן מסוגלת להוציא אוצרות מתוך המובן מאליו. איך בצורה שקטה היא יודעת להצביע על הקסם שבגרפיקה ובמילים שמרכיבות את היום יום. 

–

התערוכה מוצגת עד 24.5.2014

שעות פעילות: שני- חמישי 12:00-18:00, שישי- שבת 11:00-14:00 

גלריה ג'ולי מ. כתובת: בצלאל יפה 10, תל אביב. טלפון: 03-5607005

–

שחר סריג – אמן, עורך ועיתונאי