אנה מירקין: אני רושמת, מציירת, מייצרת אובייקטים ומייצבים תלויי מקום, עבודות קהילתיות, טקסטיל, מסיכות וציורי קיר ענקיים, ובאופן כללי נוטה לעבודות אובססיביות וסיזיפיות. למדתי עיצוב אופנה בשנקר וכשסיימתי התחלתי לעשות אמנות רחוב תחת השם Foma, אבל כבר לפני כמה שנים זנחתי את פיצול האישיות הזה ואני מציגה את העבודות שלי תחת שמי האמיתי בחללים עם קירות ותקרה.

איפה אפשר לראות עבודות שלך?

העתקתי את מקום מגורי לברלין לפני כתשעה חודשים וכרגע הסטודיו שלי נמצא בריקסדורף, שזה בעצם כפר עתיק שנבלע בתוך שכונת נויקולן. מה שמעניין זה שדרך הכפר הזה היו מגיעים מהגרים לעיר כבר מהמאה ה-18 ואני מחבבת את צירוף המקרים הזה. הצגתי לאחרונה שתי עבודות בתערוכה שריכזה ציירים מבטיחים שמתגוררים בברלין.

התערוכה הקרובה שלי, ״שכבה מס 5״, תתקיים לערב אחד בלבד, ביום חמישי ה-12.9 בחלל ה׳חדר׳ בבית רומנו.

Temporary Comfort
Hill with a signal, 2019
100×90 פסטלים על נייר

תערוכה לערב אחד בלבד?

התערוכה תהיה קצרה כמעט כמו השקיעות של ישראל, ותעמוד באופן פואטי לערב אחד בלבד. יצרתי לכבודה גם הדפס ריסו במהדורה מוגבלת של 25 עותקים, שימכר במהלך הערב.

מה נראה שם?

הרעיון למיצב ב׳חדר׳ נוצר בפעם הראשונה שביקרתי בו, לפני כשנה בתערוכה של ענת מרתקוביץ. התהפנטתי מהרצפה של החדר שעשויה ממרצפות שיש אפורות עם טקסטורה מאוד דומיננטית, שהזכירו לי את הדוגמאות החוזרות שאיתן אני עובדת. החלטתי שאני חייבת לעטוף את החדר בטקסטורה הזאת. בשנה שעברה מאז שהרעיון נוצר הספקתי, כאמור, לעבור לברלין ולהתגעגע מאוד לים של תל אביב. התערוכה עוסקת באופן ספציפי בחופים של תל אביב אבל היא חלק מעיסוק רחב יותר שכולל את האובססיה הנוכחית שלי עם כיסאות פלסטיק.

ידעת שזה הכיסא הפופולרי ביותר בעולם? מבחינתי הוא סמל לתקופה הדיסטופית שבה אנו חיים. זה מוצר צריכה שנועד לספק נוחות מידית ובדרך כלל זמנית. האובייקט הזה שנמצא כמעט בכל מקום בעולם ואין לו קונטקסט גאוגרפי, אין דרך לזהות איפה צולמה תמונה שמופיע בה כיסא כזה. אם בכל זאת בוחנים את ההקשר של השימוש שלו במקומות שונים, אפשר לראות טווח רחב וקיצוני של הקשרים במערכת הכוחות הפוסט-אימפריאליסטית. מי שמגיע ממדינות מפותחות יקשר את הכיסא הזה בדרך כלל עם ריהוט גן והארחה לתיירים, כשבמדינות אחרות זה יהיה אולי הכיסא היחיד בנמצא והוא ישמש את האיש המכובד ביותר. הזמינות שלו מייצרת סיטואציות אבסורדיות כמו מחנות פליטים עם כיסאות שעשויים מנפט שעבורו אותה מדינה נהרסה. בתרבות הישראלית הכיסא הזה הפך לסמל של ממש, ועל השימושים היצירתיים בו נוצרו כבר אינספור בדיחות אינטרנטיות. לכן המיצב הזה הוא תלוי מקום, הוא משלב את הארכיטקטורה של החדר עם מה שאני רואה בו כתמצית של תל אביב – החופים שלה עם כיסאות הפלסטיק שלהם.

פרט מתוך תערוכת יחיד בקיבוץ בארי, אוצרות – זיוה ילין.
"שכבה מס 2" 2017
צילום תום מרשק

ספרי על תהליך העבודה.

זאת תהיה עבודה חמישית במספר בסדרה של מיצבים שמשלבים אובייקטים ודוגמאות חוזרות שבוחנים את המעבר של רישום לתלת ממד. בעבודות קודמות עטפתי אובייקטים שמצאתי או יצרתי בנייר מודפס עם דוגמאות חוזרות של הרישומים שלי. בעבודה הזאת הנייר עובר לקירות של החדר והופך אותם לאובייקט.

האסתטיקה והמתודיקה של גוף העבודות הזה קשורה מאוד לחוויות פסיכדליות. אני משתמשת בדוגמאות חוזרות שמכילות את האפשרות להשתכפל לאינסוף, ויוצרת איתן עבודות שניתן לראות ברזולוציות שונות, עם מיקרו ומקרו. מייצבים ואובייקטים גדולים שמכוסים בטקסטורה אחידה ומרצדת, שמורכבים מפרטים קטנים שניתן לראות רק מקרוב. הפרטים הקטנים מכילים את הנרטיב של כל עבודה.

אנה מירקין – Hopes and Prayers טכניקה מעורבת סמ54\62\165, 2018 צילום: דדי אליאס

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכלי לספר עליה?

אני רואה המון תערוכות לאחרונה אבל לא מפסיקה לחשוב על עבודה שראיתי בקיץ הקודם בגלריית מקס הטזלר. תערוכת יחיד של לוריס גרויד ששילבה אור, סאונד, פיסול, וציור. זאת היתה חוויה מכשפת ממש, שכללה אלמנטים כמו אדמה מאתר הצילום של סטאלקר (של טרקובסקי), תדרים מכוכב שאינו קיים יותר, ורישומים קטנים ועדינים של שדות פרג מפיגמנט שמופק מהרואין. אני מאוד נמשכת לעבודות אסתטיות ונחשקות שמחביאות בתוכן אסונות והרס, וזה איך שהתערוכה הזאת הרגישה.