מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות עם אמניות ואמנים על תערוכות המוצגות עכשיו.

–

עידו מרקוס: ״אמן ,אוצר, אוסף עבודות נייר – בעיקר רישום או צילום. מנסה לעבוד עם העין ועם הלב. יש לי חדר

משלי ובו אני זז ועושה כלמני דברים שנותנים לי סיפוק, חדווה ומשאירים אותי עם טעם של עוד.

נגינה, מוזיקה או התבוננות סביבי היא המעט שיש לי בעולם הזה, ולרוב זה כל מה שאני צריך כדי לעבור את היום.

אני מצלם מגיל צעיר, דרך המצלמה למדתי להעריך את אור השמש. מאז שהתחלתי לצייר בין אם מהתבוננות או מהראש,

אני מרגיש שאור מחבר אותי לכאן ולעכשיו: במובן הפיזי, כשהיום בורח לי והאור נעלם, וגם ממקום רוחני

של להעריך את הכאן ועכשיו ולהבין שהזמן זז ואוזל. זה משאיר אותי על קצות האצבעות.

מלמד בבית ספר ״הנביאים–חדר עבודה״ בחיפה, בשכונת הדר היפה – חלל מקסים שפתחתי עם חברים אמנים מהשכונה. הוא

מתפקד כמקום לימוד ומפגש בין גישות שונות להוראת אמנות, וכחלל לאירועים שונים ומשונים.״

–

יש לך תערוכה חדשה וספר אמן בשם ״התהלוכה״, תוכל לספר עליה?

זאת תערוכה שממשיכה פרקטיקת עבודה שאני שקוע בה כבר כמה שנים. הרעיון, או הנושא, הם פחות העניין.

הדגש הוא דווקא על הדימוי יחיד. איך לסחוט ממנו את המיץ, עד שהוא מתפרק לחלוטין. בתערוכה, זה קורה במגוון מדיומים.

התערוכה מראה את העבודה היחידה דרך התהליך הסזיפי שלוקח שנים, ואיך היא מקבלת תפניות וההעמקה ככל שהפרוייקט ממשיך – קצת כמו להראות משהו גדול דרך קוף הסיכה.

–

עידו מרקוס, מתוך "התהלוכה", צילום: יובל חי

–

מה היה התהליך שהוביל לתערוכה?

כמו הרבה אמנים אחרים, האינטואציה משחקת תפקיד, והמשחקיות לרוב קובעת את מידת הרצינות בהמשך. יש מגבלה ובתוך אותה מגבלה אני מוצא הרבה חופש וכיווני עבודה וחשיבה. מצאתי את הדימוי המקורי של התהלוכה ברחוב, והוא לא קשור לסביבה שממנה אני מגיע. בהתחלה התעסקתי בלמצוא פרגמנטים של הקהל הצופה בתהלוכה הקפואה, עוברי אורח שלא היו המושא המרכזי של אותו צילום. ציירתי אותם בתחילת הפרוייקט מבלי לדעת לאן זה יוביל.

לאט לאט החיילים נכנסו לעבודות, ואחריהם העניין במדים שלהם: צבעי השחור אדום, ופירוק דימוי החייל האנגלי שהוביל את העבודות למקום יותר מופשט, אורנומנטלי ואקספריסיבי. הצבעים הפכו לכלי לעיטור הציור דרך פירוק והרכבה שוב ושוב. מדים נועדו לצורך הפוך של אחידות שמותירה את היחיד מאחור. הדגש על היחיד והתייחסות אישית לכל חייל וחייל כחלק ממיצב ובו מאות פריטים, שוחקים את הדימוי האיקוני. זה נעשה דרך פיסול, ציור ,תחריט ורישום ובטווח בין רעיון לביצוע, נושא שתמיד מעניין ומסקרן אותי.

–

עידו מרקוס, מתוך "התהלוכה", צילום: יובל חי

–

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכל לספר עליה?

יש תערוכה בגלריה ׳יאיר׳ באבן גבירול, של הצייר בעז לוונטל.

הדרך שבה בעז עובד עם צבע נעה בין מקאברי לאנין. התערוכה קטנה ולא מתחנפת, ובעיקר אינטימית. זאת תערוכה חזקה שמתאימה למי שרוצים להנות מאמנות ולא צריכים צעקות וצילצולים.

–

עוד משהו שתרצה לשתף?

נפתחו שתי תערוכות שאצרתי במוזיאון קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות. שם התערוכה הקבוצתית היא ״מהומה״. יש קשר בין ההאמנים המציגים בה לבין הדרך בה אני חווה ואוהב אמנות ,שלא זקוקה למילים כתובות או קביים טקסטואליים כדי לממש את עצמה. אלו אמנים שלא מפחדים להתלכלך ולטעות, ובנוסף לזה הם נדיבים ויצירתיים.

למי שבסביבה אני ממליץ לבקר וגם לחוות את החלל המדהים ואת הסטודיו של קופפרמן, שתמיד מפתיע אותי מחדש, כאילו הוא חי וקפוא באותו רגע.

–

בחר דימוי אחד של אמנ/ית שאנחנו חייבים להכיר!

בחרתי בעבודה של רותם עמיצור, שהיא חברה ואמנית נהדרת. בעבודה כאן, אפשר לראות איך נוצרת קומפוזיציה בעזרת חתיכות נייר, קצת דבק והתבוננות רגישה בסובב אותה.

–

רותם עמיצור. צילום: רותם-ליבי קסל

–

עידו מרקוס, "התהלוכה" תערוכת יחיד 

גלריה "פורטה" שבזי 39, יפו.

נעילה: 19.10