מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות עם אמניות ואמנים על תערוכות המוצגות עכשיו.

מאיה שמעוני: אני אמנית שעובדת בעיקר עם ציור ומיצבי ציור שכוללים גם התערבויות מקיפות יותר בחלל, למשל ציורי תקרה או ציפוי חלקים מהחלל בעלי זהב. למדתי לתואר ראשון במדרשה ולתואר שני בבצלאל. גדלתי בישראל. זה תיאור דמוגרפי קצת יבש, אבל מצד שני גם עונה מראש על שאלות שעולות לפעמים בהקשר לעבודות שלי ולנראות הלכאורה לא קשורה לזמן ולמקום שלהן.

מאיה שמעוני, פרט מתוך ׳בניין האניה׳, 2019. צילום: אלעד שריג

איפה אפשר לראות עבודות שלך?

ממש עכשיו נפתחה בסדנאות האמנים בתל אביב תערוכת היחיד שלי "האגף למבצעי תודעה" ואפשר לראות אותה שם עד אמצע יולי.

מראה הצבה מתוך ״האגף למבצעי תודעה״. צילום: אלעד שריג

ספרי על התערוכה.

התערוכה בסדנאות התחילה בעקבות אירוע ברבור שחור אחר מזה שאותו אנחנו חיים בעצמנו כרגע – הכניסה של חמאס לעזה ביוני 2007. מה שריתק אותי היה ההבניה של האירוע הזה בזמן אמת באמצעי התקשורת המערביים כאפוס מיתי, ובעיקר העובדה שכל זה נעשה דרך שימוש בקודים חזותיים מוכרים מאוד מתקופות ותרבויות מנוגדות לכאורה לאידיאולוגיה שאותה הם משרתים. 

מאיה שמעוני, ״רחבת מפקדת המשטרה בעזה״. מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

מה למשל?

הדבר שתפס אותי היו צילומי העיתונות של הצלמים הרשמיים שליוו את הקרבות. התחלתי לחפש ולאסוף מאות צילומים מאותו שבוע מפרסומים של כלי תקשורת מכל העולם.
מכאן התחיל תהליך שבו יצאתי מהצילום העכשווי להתחקות אחרי המקור המדומיין, כזה שממנו נולדו הקודים המוכרים שזיהיתי בצילומים: התנוחות, ההעמדות של הסצנות, המבנים שמשמשים כמו תפאורה או במה. זה אף פעם לא מקור אמיתי, אלא כזה שמשוחזר בהנדוס לאחור דרך ההדהודים שלו במקומות אחרים לגמרי. קצת כמו לנסות להגיע לתחושה המדויקת של חלום או זיכרון. זה תהליך ארוך שקורה דרך פעולת הציור עצמה, ואין לי בעיה למחוק ולצייר מחדש חלקים גדולים מהציור בדרך. 

זה גם מה שמכתיב את השפה הציורית של העבודות. התחלתי ממחשבה על פרסקאות כמו אלה של ג'יוטו בקפלת ארנה, סצנות דרמטיות על רקע מבנים מונומנטליים שמשמשים כבמה, בין העולם הקונקרטי למקום שנמצא מחוץ לזמן ולמרחב הזה. תוך כדי עבודה ולמרות כל ניסיונות ההתנגדות שלי, הציורים התחילו למשוך יותר ויותר לרנסנאס ובסוף הגעתי עד לציור אוריינטליסטי. למשל, מבנה המודיעין המסכל, מבנה ביזארי שנראה כמו מצטבה או פירמידה מונומנטלית, לא ישב בחול במציאות, זה מרחב שאני דמיינתי לו. ניסיתי להבין איך החול הזה נראה ובעיקר איפה זה ממקם אותנו ביחס לסצנה ולעולם בציור, לדמויות שמסתתרות במבנה ולעצי הדקל לפניו. הסתכלתי על המון צילומי מדבריות. עצרתי בשולי הכביש ליד כל מיני דיונות ששרדו בין שכונות נבנות. בסופו של דבר, הגעתי לציורים אוריינטליסטים מהמאה ה־19 של אלג'יר ומצרים. כי זה לא באמת מִדְבַּר. זה מדבר שנולד במפגש של הדמיון האירופאי עם מדבר ממשי.

מאיה שמעוני, ״רחבה״. מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכלי לספר עליה?

בחודשים האחרונים גלריות היו קצת מעבר להישג יד, אז במקום אספר על ליין הדראג הדיגיטלי המעולה של ביצ' פודין'  (biqtch puddin) – הראשון שקם ברגע שסגרו את המועדונים באל.איי. זה ליין מבריק ומגוון מאוד שבו דראג קווינז, קינגים ופרפורמרים מכל העולם מופיעים לייב בכל שישי. ההופעות לא מנסות להעביר את המציאות הישנה של המועדון לדיגיטל, אלא ממציאות פורמט חדש תוך כדי תנועה, כזה שיודע לעבוד עם התנאים הפסיכים והמגבילים של התקופה. זה קורה מאוד מהר ומרגש לראות את זה תופס צורה. זה גם מאוד מאוד כיף.

עוד משהו שתרצי לשתף?

זו חוויה מאוד יוצאת דופן, להתחיל הקמת תערוכה בעולם אחד ולפתוח אותה למציאות שונה למדי. לא נראה לי הגיוני להשאיר את התערוכה באותה נקודה בדיוק, כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר במרווח הזה שבין תחילת ההקמה בערך יומיים לפני שסגרו את כל הגלריות, לסיומה לאחר חודשיים, החלטתי ליצור בתערוכה מעין חצר דקלים. הדקל כל הזמן היה דימוי מרכזי בתערוכה וניסיתי לפצח איך מציירים דקל בשפה שהוא לא יכול היה להתקיים בה באמת. במהלך החודשיים האלה בבית המשכתי לצייר עוד ועוד דקלים, שקיבלו נפח גדול מזה שייעדתי להם במקור ויוצרים מרחב קצת פחות קפוא בכניסה וביציאה מהתערוכה. אני לא חושבת שזה היה קורה בזמן אחר. 

בחרי דימוי אחד של אמנ/ית שאנחנו חייבים להכיר!

היה קשה לבחור רק דימוי אחד מהתערוכה הזה שאני מאוד אוהבת, שבה רודולף שטינגל כיסה את כל פלאצו גראסי שבוונציה בשטיחים בדגמים אוריינטלים.  

"Rudol Stingel "Plazzo Grassi

״האגף למבצעי תודעה״, תערוכת יחיד למאיה שמעוני בסדנאות האמנים
התבור 32 תל אביב
פתוח עד ה-18.7.20