קים אדוניציו "מה להציל מהשריפה" ★ הוצאת טנג'יר

תרגמה מאנגלית, ערכה והוסיפה אחרית דבר: רעות בן יעקב

–

לאישה שבוכה בכי בלתי נשלט בתא הסמוך

– 

אִם אֵי פַּעַם הִתְעוֹרַרְתְּ בַּשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר אֵי פַּעַם

סָגַרְתְּ אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלָּךְ בִּפְנֵי מִישֶׁהוּ שֶׁאָהַבְתְּ פָּתַחְתְּ

אוֹתָן בִּפְנֵי מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא הִתְחַכַּכְתְּ עַל

כָּרִית בַּחֲשֵׁכָה עָמַדְתְּ אֻמְלָלָה עַל חוֹף יָם

אַצּוֹת דְּבוּקוֹת לְקַרְסֻלַּיִךְ שִׁלַּמְתְּ

בְּמֵיטַב כַּסְפֵּךְ עַל תִּסְפֹּרֶת גְּרוּעָה נִרְתַּעְתְּ לְאָחוֹר

מִפְּנֵי מַרְאָה שֶׁנִּסְּתָה לַהֲרֹג אוֹתָךְ דִּמַּמְתְּ

עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי כִּי לֹא הָיָה לָךְ טַמְפּוֹן

אִם חָצִית בִּשְׂחִיָּה נָהָר כְּשֶׁגֶּשֶׁם יָרַד שַׁרְתְּ

אֶל דִּילְדּוֹ כְּמוֹ אֶל מִיקְרוֹפוֹן נִשְׁאַרְתְּ עֵרָה

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַיָּרֵחַ אוֹכֵל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כָּל כֻּלָּהּ

קָרַעְתְּ אֶת הַתְּפָרִים שֶׁל הַלֵּב שֶׁלָּךְ

כִּי לָמָּה לֹא אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁשּׁוּם דָּבָר

וְאַף אֶחָד לֹא יָכוֹל / תַּקְשִׁיבִי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ הָאֹשֶׁר בַּדֶּרֶךְ

–

קים אדוניציו

–

קים אדוניציו היא משוררת וסופרת אמריקאית, המתגוררת באוקלנד שבקליפורניה. פרסמה עד כה שבעה קובצי שירה, שני רומנים ושני קובצי סיפורים קצרים, וכן שני ספרים על כתיבה וממואר אחד. היא הייתה מועמדת ברשימה הסופית לנשיונל בוק אוורד על ספרה Tell Me, וזכתה פעמיים בפרס פּוּשקַרט. בקרוב יראה אור קובץ שיריה החדש, Now We’re Getting Somewhere. זהו אוסף ראשון משיריה הרואה אור בעברית.

 –

רעות בן יעקב. צילום ינאי יחיאל

–

רעות בן יעקב, היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות. מתמחה בשירה עברית מודרנית ועכשווית, בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. תרגומיה לספרים מאת וילה קאתר, זורה ניל הרסטון וקתרין מנספילד זכו לתמיכות מהמפעל לתרגום ספרות מופת. מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בכתבי העת הו!, המוסך ומעין, וכן בהוצאות תשע נשמות, הכורסא ובפרויקט מעבורת.

–

״הִשָּׁאֲרִי רְגוּעָה. הַשְׁלִיכִי חִצִּים.״: על שירת קים אדוניציו

אחרית דבר: רעות בן יעקב

–

״הלב שלי הוא לא ׳בֵּית־הָעוֹף־הַמְּטֻגָּן בְּסִגְנוֹן מִיסִיסִיפִּי׳. הוא איבר, ואני לא מתכוונת לאיבר בנוסחה מתמטית. הוא בערך בגודל של אגרוף, או של כדור טניס ספוג במים. הלב שלי גם אינו ׳מַסְלוּל נְחִיתָה שֶׁאֵין לוֹ תְּאוּרַת מַסְלוּל׳. שמעתי שכמה נשים מגלחות את שְׂער הערווה שלהן באופן הזה, אבל אני לא אחת מהן. אני במקרה אוהבת שְׂער ערווה, וכמה שיותר.

אימא שלי הייתה טניסאית יוצאת מן הכלל. אני מתגעגעת אליה.״

(מתוך הממואר Bukowski in a Sundress)

–

קים אדוניציו היא משוררת וסופרת אמריקאית, המתגוררת באוקלנד שבקליפורניה. פרסמה עד כה שבעה קובצי שירה, שני רומנים ושני קובצי סיפורים קצרים, וכן שני ספרים על כתיבה וממואר אחד. היא הייתה מועמדת ברשימה הסופית לנשיונל בוק אוורד על ספרה Tell Me, וזכתה פעמיים בפרס פּוּשקַרט. בקרוב יראה אור קובץ שיריה החדש, Now We’re Getting Somewhere.

אדוניציו נולדה בשנת 1954 בוושינגטון די־סי בשם קים אדי, בתם של הטניסאית פאולין בֵּטְס (שזכתה בכמה טורנירי גרנד סלאם ואף הגיעה לפסגת הדירוג העולמי) ועיתונאי הספורט בוב אדי. אדי נולד בשם אדוניציו ושינה את שם משפחתו, ובתו חזרה לשם המשפחה של סביה. בתה של אדוניציו, איה קש, היא שחקנית.

–

הפואטיקה של אדוניציו יוצאת דופן בהתייחסות לסיטואציות שלרוב לא מוצאות את דרכן אל השירה באופן הזה, באימוץ מה שנחשב על פי רוב מביך או בזוי (האם היא הראשונה שהשתמשה במילה סְפֶּקוּלוּם בתוך שיר, ועוד כדימוי לזין באקט מיני לא נחשק?). המבט הזה כולל גם התייחסות אוהדת למיניות נשית ולאירוטיקה בכלל (השירה של אדוניציו יוצאת פעם אחר פעם נגד סטנדרטים מרומזים של ״סלאט־שיימינג״), אך גם לחיי המשפחה, אם זה ביעותי לילה של ילדים, רגעים קטנים בין אם לבת או מריבות בין אחים.

בד בבד עם האספקט הזה, השירים נוגעים גם בנושאים רחבים וקלאסיים, על אבל ואובדן, הזמן החולף והעונות המתחדשות, היסטוריה משפחתית ותחושת שייכות. כמו כן, השירים עוסקים גם בעמדה ארס־פואטית, עמדה כלפי השירה ומהותה. השיר ״מבוא לשירה״ (עמ׳50), למשל, דן בסטנדרטים ובמוסכמות של מהי שירה. שיר מפורסם שאיתו מתכתב שיר זה, הוא ״ארס פואטיקה״ מאת ארצ׳יבלד מקליש, שכולו הנחיות. הוא מסתיים בשורות ״A poem should not mean / but be״ (בתרגום: ״עַל שִׁיר לֹא לְסַמֵּן / רַק לִהְיוֹת״[1] או בתרגום נוסף: ״שִׁיר לֹא צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן / אֶלָּא לִהְיוֹת קַיָּם״[2]) ואדוניציו כותבת: ״For a poem should not be mean״ (בתרגום: ״כִּי שִׁיר לֹא אָמוּר לִהְיוֹת מְרֻשָּׁע״ (לצערי משחק המילים הזה עם השיר של מקליש לא יכול להיתרגם). בנוסף, השיר כולל אלוזיות, הֶרמזים פואטיים, לעוד שירים מפורסמים. בכותבה על קשת בענן אדוניציו מתייחסת גלויות לשירה של המשוררת האמריקאית אליזבת בישופ, ״הדג״, שבו היא מתארת כיצד היא דגה דג ומגלה על פי הקרסים על פיו שהדג הזה כבר ניצל מכמה דייגים, חמש פעמים, בכל פעם הוא נתפס בקרס החכה והשתחרר. אדוניציו כותבת: ״קְשָׁתוֹת בֶּעָנָן: לֹא רַעְיוֹן מֻצְלָח בִּמְיֻחָד / אֶלָּא אִם כֵּן הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ מַתְחִיל בְּאֵלִיזַבֵּת / וּמִסְתַּיֵּם בְּבִּישׁוֹפּ, וְאַתְּ כּוֹתֶבֶת לֹא עַל קֶשֶׁת בֶּעָנָן / אֶלָּא עַל כֶּתֶם שֶׁמֶן מְנוֹעִים בְּסִירָה שְׂכוּרָה קְטַנָּה.״ השיר של בישופ מסתיים במילים: ״הִבַּטְתִּי וְהִבַּטְתִּי / וְנִצָּחוֹן גָּדַשׁ / אֶת הַסִּירָה הַשְּׂכוּרָה הַקְּטַנָּה, / מִן הָאַגָּן שֶׁבְּשִׁפּוּלֵי הַסִּירָה / שָׁם הַשֶּׁמֶן פָּרַשׂ קֶשֶׁת־בֶּעָנָן / מִסָּבִיב לַמָּנוֹעַ הֶחָלוּד / וְעַד לִמְכַל הַנִּקּוּז הֶחָלוּד הַכָּתֹם, / מוֹשְׁבֵי הַשַּׁיָּטִים סְדוּקֵי־הַשֶּׁמֶשׁ, / בָּתֵּי הַמְּשׁוֹטִים וְחַבְלֵיהֶם, / הַלַּזְבֶּזֶת – עַד שֶׁהַכֹּל / הָיָה קֶשֶׁת, קֶשֶׁת קֶשֶׁת! / וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַדָּג.״[3] שיר מפורסם נוסף שאדוניציו מרמזת אליו בהמשך השיר, הוא ״אודָה לזמיר״ מאת ג׳ון קיטס: ״וּכְבָר אִתְּךָ אֲנִי, עָנֹג הַלֵּיל / שְׁלֵוָה הַלְּבָנָה עַל כֵּס מַלְכוּת, / סָבִיב לָהּ כָּל פֵיוֹת הַכּוֹכָבִים;״[4] אך אצלה הוא מוזכר בצמוד להתייחסות לנוגדי הדיכאון שנוטלת הדוברת, וגורמת לנו לחשוב אחרת על שלווה (״כִּי מְעַכְּבֵי הַקְּלִיטָה הַחוֹזֶרֶת הַבַּרְרָנִיִּים שֶׁל הַסֵּרוֹטוֹנִין שֶׁלִּי / נִדְלָקִים בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה בֵּינוֹת לְפֵיוֹת הַכּוֹכָבִים.״).

כל אלה מדגימים ומדגישים את הרקע שלאורו וגם כלפיו כותבת אדוניציו, כלפי הנורמות המוצהרות יותר כמו שירו של מקליש, וכלפי הנורמות המוסוות המתייחסות לשירה כזירה ״מכובדת״ ומותירות בתוכה לנשים מרחב תמרון מצומצם עוד יותר. כך, גם בהתכתבויותיה עם המסורת של השירה אדוניציו בוחרת להשתמש באותה המסורת (לפעמים גם במבני השירים: השיר ״ילדוּת״, למשל, בנוי בצורה שנקראת פנטוּם; ״שיר ראשון בשבילך״ הוא סונֵטה) וגם לבקר אותה, וגם לדרוש שינוי נורמטיבי, כשהיא יוצאת נגד היררכיות של ״כבוד״ והאסתטיקה שהן דורשות. למול הדרישות של מקליש היא מצהירה בסופו של השיר על העדפתה לעצם הכתיבה, למתיקות, לכל מה שנחשב ״ירוד״:

הֶחָארוֹת הַמִּזְדַּיְּנִים. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתך כָּל כָּךְ, מֹתֶק.

אַף אֶחָד לֹא אָמוּר לוֹמַר אֶת זֶה בְּשִׁירָה.

זַיִן. חָרָא. אַהֲבָה. וְעַכְשָׁו לִכְתֹּב.

–

כך, למשל, היא כותבת בממואר שלה, בפסקה שיכולה להצביע על הדרכים שלה להתייחס למסורת בלי למחוק אותה, אך להציע מבט רענן על נורמות פואטיות שגורות:

״העברתי סדנת תרגום יומית אצלי בסלון, באוקלנד. נדמה לי שהנושא היה מטאפורות. התכוונתי ללמד את הדברים הרגילים: אריסטו, התפיסה של שלי (Shelley) על יחסי הדברים,[5] שליטה במטאפורות מורכבות, מטונימיה לעומת סינקדוכה. הנה דרך קלה לזכור: אם קראת למישהו דושבג, השתמשת במטונימיה. אם אמרת לו שהוא תחת – זאת סינקדוכה.

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, הסדנה של אותו יום הייתה כנראה סדנה על עריכה מחדש, זאת אומרת ׳הטיוטה הראשונה ששלחת היתה על הפנים ותצטרכי לעשות אלפי תיקונים עד שיֵצא מזה משהו טוב.׳ תחשבו על זה ככה: תבנו עיר, ואז תחריבו אותה כדי להציל אותה. תמציאו איזו דרך שתוביל אתכן הרחק מחוץ לעיירה, ואז תתחילו שוב עם לְבֵנָה אחת מוצלחת.״

–

שירתה של אדוניציו היא לעיתים עמוסת אלוזיות, וכדי לא להפריע את רצף הקריאה בהערות שוליים, העדפתי לא להפנות מתוך השירים אלא לשלב אותן ב"אחרית דבר" ולבאר כאן את חלקן. לדוגמה, שיר נוסף שכולל הרבה הֶרמזים הוא ״השורה הראשונה היא תמיד העמוקה ביותר״ (עמ׳ 32). שמו של השיר הוא מחווה לשירו של קט סטיבנס The first cut is the deepest, ובנוסף, השיר כולל התייחסויות רבות, בין השאר לטי־אס אליוט, פאול צלאן, רוברט פרוסט, אלן גינסברג, אלפרד טניסון, גֶ'רַרְד מֶנְלִי הופקינס ואולי ישנן עוד. ״הליברטון״ המופיע בשיר הוא תאגיד אמריקאי גדול העוסק בתחומי האנרגיה והנפט. המשרדים הראשיים נמצאים ביוסטון, טקסס, וסניפים שלו הוקמו ברחבי העולם. שמו נקשר בתודעה האמריקאית למלחמת המפרץ ולקשר בין תאגידי הנפט למלחמות בין־לאומיות.

השיר ״העניינים״ (עמ׳ 37) מתייחס כולו לשיר של דורותי פארקר, ששורה ממנו משמשת לו גם כמוטו, ושם השיר של אדוניציו הוא גם המילה החותמת את שירה של פארקר. הנה שירה של פארקר במלואו, בתרגומי:

יֵשׁ גְּבָרִים שֶׁאֶת הַלֵּב הֵם יִשְׁבְּרוּ לָךְ,

יֵשׁ גְּבָרִים שֶׁמִּתְחַנְּפִים וּמַחֲמִיאִים,

יֵשׁ גְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יַבִּיטוּ בָּךְ;

וְזֶה מְסַדֵּר אֶת כָּל הָעִנְיָנִים.

בשיר זה מזכירה אדוניציו גם את המשורר האמריקאי פרנק או׳הרה, ומצטטת מתוך שירו ״המבקר״, ואצל אדוניציו דמותו של מבקר השירה, מי ששיפוטו מקבל במה ודעתו נחשבת, מתערבבת עם דמויות של גברים בקשר בין־אישי שהוא בתווך בין הרומנטי למקצועי.

–

ישנם גם מוטיבים חוזרים בשיריה של אדוניציו, כגון אש וחיצים, שיוצרים בתוכם הדהודים ומעין עולם מיתולוגי אישי של שירתה. אלמנט השרֵפה והבעֵרה, החוזר בכמה משיריה, מהווה חלק ממיתולוגיה פנימית, שבה בחרנו גם לשמו של הקובץ: מה להציל מן השרֵפה, מן האש, ומעל השירים כולם מרחפת איזושהי תודעה של הצורך לבחור על מה לשמור ועל מה לוותר, לְמה לתת להתכלות ובמה להיאחז.

העולם המיתולוגי האישי הזה כולל גם מיניות נשית מופגנת, פתוחה ומלאת תאווה, אך גם הכרה בניצול מיני ובתרבות הנצלנית שבתוכה אנחנו חיות. כך שיר כמו ״פלורידה״ מתאר חוויה של סקס חצי רצוי, שכולל גם השפלה ראשונית, שהדוברת מודה שהיא התעלמה ממנה, אך נדמה שלאורך האקט היא כל מה שנשאר איתה בסופו של דבר, והיא חווה דיסוציאציה, מנותקת מהרגע, נסחפת להרהורים ומצויה הרחק מן הסיטואציה. אך לצידו יש גם שירים אחרים ובהם תשוקה ואהבה, אכזבה, וקשת שלמה של רגשות העולים מתוך העמדה הממולכדת תמיד של נשיות, ואולי גם בכלל של מיניות. אחד האמצעים שנוקטות הדוברות של אדוניציו לנוכח מלכודים כאלה, הוא פנייה ספק אל הקורא.ת מתוך השיר, בגוף שני. כך, היא מבקשת ממני, ממך: ״הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יִגָּמֵר אֶלָּא אִם / הַיָּדַיִם שֶׁלּך יִגְרְרוּ אוֹתִי מִמֶּנּוּ, הַרְחֵק מִן הָאִישׁ הַזֶּה; / בְּשֵׁם הָאֵל, מַהֵר, עָליך רַק לַעֲצֹר לְרֶגַע אֶת הָרֶכֶב וּלְהַשְׁאִיר אֶת / הַמָּנוֹעַ דּוֹלֵק וְלָקַחַת אוֹתִי לְאָן שֶׁתִּכְנַנְתּ לִנְסֹעַ.״

אך יחד עם המחשבה מה להציל מן השרפה ובמה להיאחז, היא גם מציעה את הצורך לוותר ואת ידיעת ההתכלות, ומזכירה מה שירה יכולה לעשות לאור זאת:

״אַף אֶחָד אֵינֶנּוּ בְּבַעֲלוּתך הַכֹּל יִלָּקַח מִמּך

כֵּן כְּדַאי לך לְהִתְכַּבֵּד וְלֶאֱכֹל אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה בְּבַקָּשָׁה זֶה יַעֲזֹר״

–

[1] מאנגלית: נטע־לי בראון, הליקון, גיליון 43, סתיו 2001, עמ׳ 85.

[2] מאנגלית: יואב איתמר, שְׁבוֹ: כתב־עת לשירה, גיליון 25, תשע"ב 2011, עורך: עֻזי אגסי.

[3] תרגום שלי, ר״ב.

[4] מאנגלית: ליאור שטרנברג, הליקון, גיליון 53 (״אושר״), קיץ 2003, עמ׳ 100.

[5] "בנעורי העולם בני האדם מרקדים ומחקים את העצמים הטבעיים. בפעולותיהם אלה – וכן גם בשאר פעולותיהם – הם נוהגים ריתמוס או קצב ידוע. חוש ההתקרבות לעצם הקצב הזה נקרא 'טעם'… בני אדם אלה, שחוש זה טבוע בהם במידה גדושה, הם המשוררים, במובנה העולמי ביותר של מילה זו… לשונם של אלה מטאפורית היא עד כדי חיוניות; כלומר: מציינת היא יחסי דברים, שלא נתפסו קודם, ואת התפיסה החדשה ביחסים האלה היא עושה בת קיום כל כך, עד שהמילים, המסמלות אותם, נעשות בקרב הימים סימנים לחלקים או סוגים של רעיונות, ולא תמונות של רעיונות שלמים כשהם לעצמם. ואם אין משוררים חדשים קמים ויוצרים מבראשית את הרכבות הדמיון האלה, המתרופפות ברוב הימים תוך שימוש מורגל, נשארת הלשון כמתה בכל הנוגע למילוי הצרכים האציליים ביותר שביחסים האנושיים." (מתוך: פרסי ביש שלי, ״סניגוריה על השירה״, תרגום שמעון הלקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

–

★ קים אדוניציו "מה להציל מהשריפה", 70 עמ', 64 ₪. לרכישה מהוצאת טנג'יר ובחנויות המובילות.