שבת 6.11 בשעה 13:00 שיח גלריה בתערוכה עם האמנית נעה רז מלמד והאוצר יניב שפירא

– 

התערוכה של נעה רז מלמד דמטר ופרספונה ממשיכה את עיסוקה רב השנים בהווייה הקיבוצית והחלוצית. כילידת קיבוץ גבע, היא בוחנת נושאים אלה שוב ושוב, מנקודת מבט אישית ועכשווית. שני אלמנטים מרכיבים הפעם את תערוכתה: מיצב עשוי קש וסרט הוידאו, קפיצת שמיכה.

כמי שמלווה מקרוב את תהליך עבודתה של נעה רז מלמד על התערוכה, שניצניו עוד  בשנת 2017, בלטה לי עובדת היעדרותם של גברים בתערוכתה. חשבתי כי היעדרות זו נושאת בחובה ממד פוליטי-חברתי. ארצה לומר כי התערוכה מערערת, שלא במודע, נורמות ותפיסות אידיאולוגיות רווחות, ומבקשת להציג במרכזה דמות אישה חדשה, עצמאית, החורגת מן השיח הפטריארכלי ההגמוני.

– 

נעה רז מלמד, מראה הצבה 'דמטר ופרסונה' במשכן לאמנות עין חרוד. צילום, אלעד סריג

– 

מיתוס דמטר ופרספונה

שם התערוכה, דמטר ופרספונה, משמש מפתח לפיענוח התערוכה. המיתוס מספר על הברית שכרת זאוס, ראש האלים ואביה של פרספונה, עם האדס, אל השאול, לתת לו את ידי ביתו. בעודה קוטפת פרחים באחו, מגיח האדס, נציג החברה היוונית הפטריאכלית, במפתיע מבטן האדמה, חוטפה באלימות ובברוטאליות בניגוד לרצונה, תולש אותה מסביבתה הטבעית על מנת להינשא לה. האם דמטר, אלת התבואה, מתאבלת על אובדן ביתה, וכעונש היא מטילה בצורת קשה על הארץ. דמטר נענית לזאוס ומסכימה לחזור בה מקללתה, רק בתנאי שישיבו אליה את ביתה: פרספונה שבה לחיק אימה באולימפוס לשני שלישים מן השנה, וחוזרת לחיק האדס בממלכת השאול לשליש מן השנה הנותרת. סיפור מיתולוגי זה מסביר, אם כך, את מחזוריות הטבע ועונות השנה. בתקופה בה שוהה פרספונה עם האדס היא בוכה מגעגועים, ולכן יורד גשם (מוות וקמילה) וכשהיא עולה אל אמה הכול פורח ומלבלב (אביב, התחדשות וצמיחה).

הגברים, לפי סיפור זה, ולפי נראטיבים רווחים נוספים במיתוס ובטרגדיה העתיקה, אלימים וברוטליים, ומשמשים מקור לסבל ולכאב. כאשר אלמנט גברי חודר לתוך עולמן הסגור, האינטימי, התמים של הנשים- נשברת האידיליה. רגע החטיפה והנישואין משול  לרגע מות הנערה, הנפרדת מנעוריה לנצח , עם זאת זהו רגע קריטי, הכרחי בהתפתחותה ובכינון זהותה הנשית- היא נולדת וחיה מחדש כאשת איש וכאם.

– 

נעה רז מלמד, מראה הצבה 'דמטר ופרסונה' במשכן לאמנות עין חרוד. צילום, אלעד סריג

– 

משענת קנה רצוץ

עבודת הקש הניצבת בחלקו הימני של החלל מורכבת מגבעולי שיבולים אותם אספה רז מלמד במו ידיה בשדות העמק. הקש – חומר טבעי, פשוט, זול ונחות – הופך בידיה האמונות לחומר אמנות מלא הוד והדר. האמנית, כבת הטוחן, הופכת כבמעשה קסמים את הקש לזהב מנצנץ.

קש הינו גבעול יבש של דגן, שאריות הצמח, תוצר לוואי. זיכרון החומר, על כל רבדיו, טבוע בעבודתה של רז מלמד. האמנית מפיחה בקש היבש רוח חיים. היא מציירת ומפסלת עימו ביד אמונה ובוטחת: גוזרת, חותכת, מדביקה, משחקת עם עובייו וצבעיו השונים ובונה קונסטרוקציות תלת ממדיות רכות ושבריריות, העומדות על בלימה.

הדימויים המרכיבים את מיצב הקש שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים, ציורים מימי הביניים וציורים מראשית הציונות. בינות לסבך הגבעולים מגיחות נשים כשהן עסוקות בפעילויות השונות: קוטפות פרחים, עובדות בשדה, מתפללות ורוקדות. עולמן הוא עולם אינטימי, סגור ואידילי. הגברים נעדרים, שכן נוכחותם בעולם הנשים עלולה לפרוע, לפגום ולערער.

– 

נעה רז מלמד, פריים מתוך וידיאו קפיצת שמיכה, 2021. צילום רחפן ארז ביטון

– 

קפיצת שמיכה

מיצב הקש הבנוי על מצבי ביניים הנעים בין יציבות וקריסה, סדר וכאוס, מקרי  ומכוון, נשלט ובלתי נשלט- מקבל הדהוד בקיר שמנגד, המציג את סרט הוידאו קפיצת שמיכה.

נעה רז מלמד פנתה לנשות משפחת רז – סבתות, אמהות, בנות ונכדות – ובקשה מהן לקחת חלק בפעולה אמנותית. בסרט הוידאו המתעד את הפעולה, נראות  נשים לבושות לבן, ניצבות במעגל ואוחזות בידיהן יריעת ברזנט מתוחה. כל אחת בתורה קופצת ממגדל לעבר יריעת הברזנט העגולה שמתחתיה.

המגדל הרעוע, העשוי סנדות וחבלים (תרגום נשי לדימויי חומה ומגדל?), מוביל כל אחת ואחת מהן לרגע המכריע, הלא הוא רגע הקפיצה. האמנית – המנהיגה, היא הקופצת בראש. התמסרותה המוחלטת נתונה לעולם שכולו נשים, כל משתתפת ומשתתפת אחראית לשלומה ולבטיחותה של האחרת.

בעבודתה של רז מלמד, ניצבת שושלת נשים רב דורית במעגל, מבצעת מעין טקס חניכה נשי, תרגיל באומץ, בהתמסרות ובאחריות קולקטיבית (חברה, משפחה, מעגל נשים). שפת הגוף של המשתתפות, תמונות התקריב על הפנים, על הבעותיהן השונות – פחד, היסוס, התרגשות, דריכות – ועל הידיים (בולטות במיוחד ידיה חרושות הקמטים של אם האמנית), מדגישות את האומץ והמאמץ הכרוך בפעולת הקפיצה והאחיזה.

קשה שלא לחשוב על הממד הפוליטי שנושא עימו הסרט. נדמה כי רז מלמד בדרכה העדינה והמרומזת, מעצבת מחדש את הנראטיב ההיסטורי ובונה "היא-סטוריה" (Her-story*), במרכזה נשים, המסמלות את התגשמות החלום הציוני המגולם היטב בטבע שמסביב.

דומה כי בסרט הוידאו קפיצת שמיכה מבקשת רז-מלמד להתמודד עם הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ועם ההיסטוריוגרפיה הציונית, שנכתבה בידי גברים ועבורם. האם רז מלמד יוצאת כנגד הריבונות הגברית השלטת ומנסה לשנות משהו ממעמד האישה בתרבות החלוצית? בתערוכה כולה, ובסרט הוידאו בפרט, בולטים, כאמור, הגברים בהיעדרם. במקום קולו הדומיננטי של הגבר, מבקשת רז מלמד להשמיע את קולה המושתק של האישה. לשם כך היא מייצרת נראטיב מיתו-היסטורי ביקורתי, השונה מקודמו באופן מובהק, מעין תרבות צברית-חלוצית -נשית חדשה. הסולידריות ואחוות הגברים השלטת מומרת בסרטה במעגל נשים, מעין "אוהל אדום", עולם נשים תחום, סגור, רחמי. הסרט הוא שיר הלל לסולידאריות נשית, אלטרנטיבה לשיח הפטריארכלי השליט. אחוות הלוחמים – "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם" – מומרת במשימת אמון ואומץ נשית,  המתאפשרת אך ורק מתוך ריכוז ושיתוף פעולה מלא בין הפרטים בקבוצה.

– 

נעה רז מלמד. דמטר ופרספונה, צילום רותי ברוט

– 

על אף המתח האופף את "הרגע המכריע", האווירה הפסטורלית של הסרט מודגשת באמצעות הנוף, בעיקר זה הנראה ממעוף ציפור-רחפן: מרחבים פתוחים, שדות מעובדים, מטעים חרושים. הנוף – פסטורלי, נוסטלגי, רומנטי, חושני, שופע – מעניק מסגרת עוטפת ותומכת לפעולת הנשים.

– 

נעה רז מלמד, פרט מתוך תערוכתה דמטר ופרסונה במשכן לאמנות עין חרוד.

– 

ים השיבולים, דמטר ופרספונה, אמא ובת

נעה רז מלמד הינה, כאמור, בת קיבוץ גבע. אמה הייתה שנים רבות זמרת בלהקת הגבעטרון, ששרה בעיקר שירי מולדת ושירי "ההתיישבות העובדת". ים השיבולים, אחד משיריה האייקוניים של הלהקה, מלווה את עבודת הוידאו יחד עם שלל צלילי טבע. אלו מהווים שכבה נוספת דרכה שואלת האמנית שאלות לגבי המיתוס החלוצי-הציוני.  לעיתים נשמע השיר בקולה החרישי, השבור, המקוטע של האם, לעיתים נשמע מפי הלהקה כשהוא משובש ומרוחק, ולעיתים אף נשמע כקינה, כהדהוד לעבר הרואי, אידילי, שספק אם אי פעם היה.

–

נעה רז מלמד, פרט מתוך תערוכתה דמטר ופרסונה במשכן לאמנות עין חרוד.

–

————–

* Herstory  (Her story באנגלית), מונח שנטבע בשנות ה-60 המאוחרות כביקורת פמיניסטית על ההיסטוריוגרפיה המקובלת. המונח נבנה בניגוד למילה history (his story הסיפור שלו). בשיח הפמיניסטי משמש המושג לתיאור היסטורי מנקודת מבט פמיניסטית, המדגיש את הפרספקטיבה הנשית או מתואר מנקודת מבטה של אישה. השימוש במושג נעשה מתוך תפיסה שההיסטוריה המקובלת, שנכתבה בתוך תרבות פטריאכלית נכתבה על ידי גברים ולמען גברים. (ויקיפדיה)

–

טל אמיתי-לביא הינה אמנית רב תחומית העוסקת ברישום, ציור, פיסול ומיצב. עבודותיה מאופיינות בחיבה עמוקה למלאכת יד, עמלנות, צמצום, דיוק והקפדה על פרטי פרטים. מעוגנות בביוגרפיה הפרטית שלה, הן אף טעונות הקשרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים רחבים. במהלך השנים גיבשה אמיתי-לביא שפה אסתטית ייחודית שבמרכזה ניצב החומר כנושא מרכזי ביצירה. בניסיון "להפוך קש לזהב", היא בוחרת חומרים יומיומיים, פשוטים, זולים, נטולי הילה כדוגמת חוטי תפירה, חוטי דיג, אבקת סודה לשתייה, גומיות ואקום וחול ובתהליכי העבודה חוקרת את הפוטנציאל הגלום בהם כאובייקטים אמנותיים. אמיתי-לביא הציגה אינספור תערוכות בחללי תצוגה מרכזיים בארץ ובעולם, ואף זכתה במענקים ובפרסי אמנות יוקרתיים, מאת ארטיס, מועצת הפיס לאמנות, הקרן ליוצרים עצמאיים, משרד התרבות וסות'ביס.

————–

תערוכתה של נעה רז מלמד 'דמטר ופרספונה' הינה חלק ממקבץ תערוכות חדשות 'הלכי רוח' במשכן לאמנות, עין חרוד.

יונתן גולד 'לבעוט בדלי' אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

הילה לביב 'לשכוח דברים יפים'

מאיר אגסי '22 הלכי רוח'

אוצר: יניב שפירא

20.8 – 1.1

סיורים מודרכים בתערוכות: ימי חמישי ושישי בשעה 11:00

משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד ׀ טל: 04-6486038 | mueseumeinharod.org.il

שעות פתיחה: א' סגור ; ב'-ה' 9:00-16:00 ; שישי 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

מחיר כניסה: מבוגר: 40 ש"ח | ותיק, סטודנט, חייל, נכה 20 ש"ח | ילד (5-18): 15 ש"ח