מדור חדש "סיאוב יום חמישי" מאת שחר סריג
הלוויה של גורדון או האם מותר להיות סנטימנטליים לגבי מסחר.
ביום חמישי האחרון נפתחה תערוכה שכותרתה 'תערוכת פרידה לחלל בבן יהודה'.
זוהי תערוכה שנראתה כמו תערוכה שמסמנת את סיום העונה אולי בעיתוי מוקדם יותר יחסית.
קרי כמו תערוכת מכירה, המיטב של השנה האחרונה, המיטב של מה שנשאר במחסנים. תערוכת קיץ היא שם קוד לדבר שלא צריך לחשוב עליו או לנסח ובמובן הזה הן לרוב ללא מלל נלווה.
הן תערוכות כנות בדרכים מסוימות כי אין תמה אוצרותית או מתח בין מסחר לתוכן. תערוכות מכירה יכולות לתפקד כתת מודע של הצד המסחרי במוח של בעלי גלריה. אך הפעם כאמור זוהי היתה תערוכת פרידה מחלל.
גלריה גורדון כבר פועלת במקביל מזה זמן מה בחלל נוסף. היה חלל קטן לא רחוק מהגלריה המרכזית שמציגה בעיקר אמנים/ות מוכרים/ות ומבוססים/ות ובחלל נוסף זה הוצגו עבודות של אמנים/ות צעירים/ות יותר. חלל זה עבר כמו מרבית הגלריות לדרום העיר שם השכירויות נמוכות יותר ושם גם כך מרוכזת כיום מרבית הפעילות של מה שיכול להיות מכונה 'הסצינה האמנותית'. כעת גם החלל הגדול יעבור.
המשמעות של פרידה במובן הזה הוא לא העדר מוחלט אך לא יכול להיות שהוא אינו העדר כלל.
לחלל מסוים יש חיים כמו שיש לו פונקציה. אפשר להרחיק לכת ולהגיד שחלל דומה לגוף, הוא מאוכלס על ידי דברים מסוימים וחלק מהאופי שלו מחוברים למגבלות הספציפיות שלו. חלל לא יכול לנדוד למקום אחר בלי להשתנות. לפיכך אפשר לקונן ולו במעט על גורדון, על הקומה התחתונה שריקה לרוב מאנשים שנוטים להתגודד בקומת הכניסה. על העמודים המסוימים והדרך שבה התאורה השתקפה ברצפה האפורה המבריקה כמו גם על דלפק הכניסה והחדר הפנימי הקטן שהרגיש כמו מטבח זעיר שהיה קיים אי אז בגלגול קודם של החלל.
שיר הקינה שלא יכתב על גורדון יכלול גם את ההעלמות הקרבה ובאה של גלריה 'הקיבוץ' בדב הוז, על גלריה ג'ולי מ שכבר הלכה, ועוד. אפשר היה להרחיק לכת בזמן ולהכליל ברשימה את גלריה 'טל אסתר' שנסגרה ב2006 לפני יותר מעשור והיתה ממוקמת גם היא באזור מרכז העיר.
הבית השני בקינה הדמיונית יוכל להיות מוקדש לסוף שנות התשעים. לפוליטיקה הליברלית יותר ( יחסית ) , לבועת האמנות שהיתה מחוברת וצמודה לבועת הכלכלה. לתקופה קצרה בה היה כתב עת שעסק באמנות פלסטית ושהיו יותר ביקורות ביותר עיתונים.
ההלוויה הקטנה של גורדון אינה ארוע משמעותי לא רק בגלל שהגלריה לא נסגרת אלא אולי גם בגלל שלא נשארו הרבה מספידים בשטח.
אמנים/ות בעלי זיקה נוסטלגית יכולים/ות להיזכר כיצד הלכו לפתיחות ושאפו או קיוו יום אחד להיות חלק מאמני/ות הגלריה, לשאוף להכלל בתוך מועדון שהיה סגור, אקסקלוסיבי ומוסלל מידי ( בגלריה טל אסתר למשל היתה לרוב תחושה של מסיבה של בוגרי בצלאל טריים/ות )
גם אין צורך לקונן על אותה 'סצינת אמנות' כי נגיד באותו ערב ממש היתה מסיבת פתיחה ממשית מאוד לתואר השני בבצלאל. אם כי נשאר לשאול עדיין היכן יוצגו העבודות של בוגרים/ות, ואיזה סוג של מודל כלכלי או גורם יתמוך בכל הבוגרים/ות.
באופן משונה נראה שאין קורלציה, או שיש יחס הפוך בין מוסדות לימוד שנראה שהתרבו מעט אל מול מספר קטן של גלריות מסחריות ומספר שנראה שלא השתנה דרסטית ( במקרה הטוב ) של אספנים/ות
בתערוכה עצמה היו מספר נמוך למדי של מבקרים וכמות נאה למדי של עבודות איקוניות. רישומים של אביבה אורי, 'דרוקסלנד' של דרוקס, עבודות פחות טובות של שלזניאק, פסלים של דורצ'ין, אם לא ענק אז לפחות בגנו של גרבוז ועוד.
( אני זוכר אגב לגבי זריצקי, ששלמה שבא ז"ל נהג לספר איך היה גונב מלפפונים מהגינות של שכניו בתל אביב )
כל העבודות שהיו מבליחות אולי בתערוכת קיץ ומחכות לקונה שהיו יכולים להתהדר בבעלות על כמה מהיצירות החשובות של האמנות המקומית או רחמנא לצלן באוסף של מוזיאון שהיה רוכש אותן כחלק מאוסף קבע של אמנות ישראלית.
–
קישורים, כי הספדים זה כיף:
https://www.haaretz.co.il/
https://www.calcalist.co.il/
https://www.haaretz.co.il/
