אנשים שמתעסקים באמנות נוטים להסתכל מלמעלה על אמני קעקוע ולראות בהם אנשי מלאכה, ביצועיסטים שמבצעים ציורים בהזמנה ושיש להם לכל היותר שליטה טכנית טובה ברישום. אבל ממרום לשונם המצקצקת מסתתרת קנאה חבויה ומשיכה לא מוסברת לאלמנט הקטן הזה שכה חסר לעולם האמנות האינטלקטואלי, האליטיסטי והמרוחק מן העם- הסקס אפיל הרוקיסטי שמלווה את תדמית אמנות הקעקועים.  

לפניכם מספר פרוייקטים בהם מופיע שימוש בקעקועים בעבודותיהם של אמנים עכשוויים. עבודות אלו נעות על הספקטרום שבין הקיצוני לקליל, או החתרני על אמת והחתרני בכאילו.  

נתחיל בצד הקיצוני של הספקטרום- שם אפשר למצוא אמנים שקעקעו אנשים, חיות ועורות אמיתיים, שיצרו עבודות בהן הקעקוע מובא ככלי אפקטיבי לזעזוע/ טשטוש הגבולות בין אמנות לחיים. היצירה הופכת בהן לממשות קיימת שחיה בעולם, היא יותר מדימוי או ייצוג.

wim delvoye

הפרוייקט המפורסם ביותר הוא של האמן הבלגי וים דלוואה Wim Delvoye, שפיתח לאורך השנים פרוייקט שהקונספט מרכזי שלו היה סביב השימוש בעורות בתור בד ציור. זה התחיל בתחילת שנות ה90 אז קיעקע רצועות עור חזיר שרכש. ב1997 עשה את המעבר לקיעקוע חזירים חיים וב2004 רכש חוות חזירים סמוכה לבייג'ינג, שם עד היום זוכים החזירים המקועקעים שלו לטיפול מסור הכולל ליווי וטרינרי צמוד, תזונה משובחת ועיסוי בשמנים לשימור לחות וגמישות עורם, כראוי ליצירות אמנות מהלכות של אחד האמנים המפורסמים בעולם.  החזירים מעוטרים בקעקועים של דימויים שונים מהתרבות המערבית כמו דוגמאות הלוגו של לואי ויטון, נסיכות דיסני (סינדרלה, שלגיה ובת הים הקטנה) ואיקונות של ישו ומריה. אספנים שמעוניינים לרכוש חזיר של דלוואה יכולים לבחור בין חזיר מפוחלץ לבין השקעה לעתיד לבוא, בחזיר שחי בחווה – כך שהיצירה שלהם גם תגדל והציור יימתח על עורו של החזיר עם חלוף השנים.

הדילמות המוסריות שעולות מהפרוייקט התחדדו אף יותר כשב2006 קיעקע האמן את הגב של בחור שוויצרי בשם טים שטיינר Tim Steiner, חתם את חתימתו מעל הלחי השמאלית של ישבנו ומכר אותו לגלריסט ואספן גרמני ב150,000 אירו. תחת תנאי החוזה האיש שהוא היצירה "טים, 2006" צריך להתייצב למטרות תצוגה שלוש פעמים בשנה ולמסור את עורו לאספן עם מותו.

david walsh and wim delvoye

בראיונות מוסר טים שהוא מאד מרוצה מהרעיון שהפך ליצירת אמנות שכן השתתפותו בעבודה של דלוואה העניקה לו משמעות לחיים והכניסה אותו לקאנון של האמנות והתרבות. למרות המשמעות שיש לפרוייקט עבור טים, דלוואה מצידו לא טורח לשמור על קשר עם טים מרגע השלמת היצירה. מבחינתו, הוא מסופק כשהוא רואה כיצד צופים מסיטים את המבט מטים ומהחזירים, שכן הוא עזר להשיב להם את המוסר והכבוד העצמי. 

Santiago Sierra Line of 30cm Tattooed on a Remunerated Person 1998

שלושת עבודות הקעקועים של סנטיאגו סיירה Santiago Sierra התפתחו גם הן בהדרגה. העבודה הראשונה שעשה בנושא היא "Line of 30cm Tattooed on a Remunerated Person" (קו של 30 ס"מ מקועקע על אדם שקיבל תשלום) מ1998, אז חיפש אדם שאין לו קעקועים או כוונה לעשות קעקוע ושזקוק לכסף במידה כזו שיסכים לסמן את עורו בקעקוע לכל חייו, הוא שילם לו 50$ וקעקע קו שחור בודד על גבו.

בשתי העבודות העוקבות לזו הבין שעוצמת העבודה אינה טמונה באותו מקרה בודד, אלא דווקא בפוטנציאל ההמשכיות שיכול להתממש מהפרויקט, בכך שתיאורטית אם היה מבקש היה יכול למצוא אין ספור אנשים שמספיק נואשים לכסף בשביל להסכים לעסקה המופרכת שהציע להם. בעבודות הבאות קעקע קבוצת אנשים וצייר קו שחור אנכי ולא אופקי כמו בעבודה הראשונה- כזה אשר יצור קו רצוף בין האנשים המשתתפים בפרוייקט.

כך בשנת 1999 שילם לשישה גברים מובטלים 30$ ושנה לאחר מכן שילם מחיר מנת הרואין לארבע זונות עבור השתתפותם בעבודתו.

Santiago Sierra

מובן שבעבודות אלה הדימוי המצוייר שנבחר לקעקוע נהיה זניח ביחס לתכנים העולים מההסכם שנעשה בין שני הצדדים (האמן והאדם שמקעקע את עצמו ביצירה). שאלת הבחירה החופשית של המקועקע מתעצמת למשמעויות קריטיות על בעלות ומידת המוסר של האמן והצופה גם יחד נבחנת.

Santiago Sierra, 160cm Line tattooed on 4 people, 2000

אפשר להגיד שסיירה ודלוואה לוקחים על עצמם את תפקיד השטן המדגים לחברה את שטניותה שלה עצמה, את יחסי הכוחות האכזריים שיכולים להתקיים בתוכה ושמתקיימים יום יום הלכה למעשה. הפעולה שלהם הוציאה את התופעה מהקשר היומיום והקצינה אותה למימדים מעוררי זעזוע בגלל שמטרת האמנות היא רוחנית ולא גשמית ולכן כביכול אין הצדק למעשיהם. למרות שזו בדיוק הסיבה שהעבודות הן אפקטיביות- כיוון שהן מסמנות ומייצגות ביעילות משהו מחריד בעולם, הן גם נצלניות כלפי יצורים חיים אמיתיים, וחוצות את גבולות הייצוג האמנותי כדימוי או כסמל.

גם בפרוייקט הבא, ההסכם או ליתר דיוק, ההפקה היא בעלת תפקיד מרכזי. הפרוייקט, השקת הגיליון הראשון של מגזין Garage של דשה זוקובה בהשתתפות דמיאן הירסט, ג'ף קונץ, ג'ייק ודינוס צ'פמן, ריימונד פטיבון וריצ'רד פרינס.

זוקובה, אחת הנשים העשירות ברוסיה (כבת זוגו של רומן אברמוביץ'), האישה שתמונתה יושבת על כיסא האישה השחורה הסעירה עיתונים בכל העולם, היא גם חובבת אמנות עכשווית ואופנה עילית. כאישה רצינית ומבינה עניין שרצתה לבסס את מעמדה בעולם האמנות מהר, השקיעה זוקובה את כספה במקומות הנכונים כמו הביאנלה בונציה ואתר מכירות האמנות העכשווית Artsy, ובמקביל פתחה ב2011 קרן לתמיכה בתרבות, חלל תצוגה ללא מטרות רווח ומגזין לאמנות עכשווית ואופנה עילית (מעין הכלאה בין Vogue לArtforum) בשם Garage.

Dasha Zhukova

להשקת הגיליון הראשון של המגזין הפציצו העורכת זוקובה ואנשיה בפרוייקט שהיה ברור שיעשה רעש בתוך ומחוץ לעולם האמנות ופרסמו מודעה בה הציעו להגיש מועמדות לקבלת קעקוע יחיד במינו שיעוצב על ידי אחד האמנים העכשוויים הבולטים בעולם, יקועקע על ידי אחד המקעקעים הנחשבים בעולם (מו קופולטה Mo Coppoletta) ויצולם על ידי הדי סלימן Hedi Slimane (המעצב והצלם שעומד היום בראש בית האופנה Saint Lauren).

כפי שאפשר לראות בסרט הדוקומנטרי שליווה את הפרוייקט Skin, חמשת ה"אספנים" שזכו להיות בעלי היצירות הייחודיות, הם חובבי קעקועים בלאו הכי אשר היות ומדובר בתחביב יקר, ראו בפרוייקט הזדמנות מצויינת לעשות עוד קעקוע ובד בבד להיות חלק מפרוייקט אמנותי של כמה מהאמנים הגדולים בימינו.

מעמד המקועקעים נמצא אם כן במרחק גדול מהזונות והמובטלים של סנטאגו סיירה, שהסכמתם לפרוייקט נבעה ממצב נואש וגם מ"טים" של וים דלוואה, שאמנם הסכים להשתתף בפרוייקט בשביל הערך הרוחני שלה ולא בשביל כסף, אולם דלוואה הפך את טים עצמו ליצירה מהלכת- אשר תימסר לאספן שרכש אותו כשימות, הוא הפך אותו לפיסת עור/ בשר באופן מילולי. לעומת זאת המשתתפים המקועקעים בפרוייקט של גראג' הם האספנים (ולא היצירה) ומלבד הסכמתם להשתתף בצילומי הפרוייקט, הם לא כבולים לאמנים או למגזין בשום צורה מרגע השלמת הקעקוע והצילומים.

למרות שתנאי ההסכם בפרוייקט זה אינם משפילים ומזעזעים כמו עבודותיהם של דלוואה וסיירה, העבודה המעניינת והטובה ביותר בפרוייקט מצליחה בכל זאת לעלות שאלות על הזכויות המוסריות שהאמן לוקח לעצמו כמעצב הקעקוע. עבודתו של דמיאן הירסט Damien Hirst, שגם עיטרה את שער המגזין -צילום מפשעת אישה מכוסה במדבקת פרפר ירוקה. מי שקילף את המדבקה גילה שהסתירה את הפרפר שקועקע באותו מקום.

הירסט עשה בעבודה זו שימוש מושכל בכל המדיומים שהפרוייקט נגע בו- כשער מגזין מודפס הוא סיפק דימוי שיכול לתפוס את העין, לעורר סקרנות ולגרות את הצופה לקנות את המגזין ולגלות מה יש מתחת למדבקה (ואז גם לספק את מי שקנה אותו ולזעזע עם דימוי שלא היה מעלה על דעתו שיכול להיות אמיתי). 

Damien Hirst

כקעקוע הוא סיפק את מה שמקעקע הפרוייקט מו קופולטה מתאר כקעקוע מושלם: שילוב של עיצוב יפה, רעיון טוב, מיקום מושלם על הגוף וביצוע מושלם. הפרפר על המפשעה הוא מצד אחד עדין ונשי ומתייחס לצורת הווגינה ולאקט של אישה מפשקת רגליים בצורה פיוטית ורומנטית, ומצד שני הרגישות ביחס למקום בו הוא מקועקע היא פיזית, רגשית וחברתית כאחד. תעוזתו של הירסט "לחדור" לבחורה הזו במקום אינטימי בשם הקונספט שלו לקעקוע, הוא שוביניסטי במודע ולחלוטין לא פוליטיקלי קורקט. אפשר לומר שההצלחה של הירסט כמעצב גרפי וכמעצב קעקועים מלעיגה את האליטיזם של עולם האמנות כלפי "ביצועיסטים" ואנשי "קראפט" כמו אמני קעקועים או מעצבים גרפיים, בעוד שהמודעות העצמית המופגנת של היצירה מחזקת את הפן הקונספטואלי שלה כיצירת אמנות עכשווית ראויה.

מוצלח הפרוייקט של גראג' ככל שיהיה, אי אפשר להתעלם מהניחוח המסחרי שהוא מדיף, מה שמביא אותנו לשאר העבודות שנדון בהן, שם הקעקוע אינו מדיום היצירה כי אם הנושא וככזה הוא בהכרח פחות מסעיר או מעניין ויותר מכך, מעלה חשד שהשימוש בקעקועים נובע מתוך ניסיון לנכס תרבויות שוליים ולהציג תדמית סקסית וחתרנית באופן מאולץ.

אין זה מפתיע שרבות מהדוגמאות הגיעו מקבוצת אמני ה (YBA- Young British Artists). כחבורה שצמחה ממעמד הפועלים הבריטי ופרצה בסערה לתוך עולמם של עשירי העולם, התדמית הפרועה, המתריסה והבליינית של אמניה היתה ועודנה מסימני ההיכר הבולטים של הקבוצה וחלק מהסיבה להצלחתם. הממסד הבריטי חיבק אותם כמכה על חטא על היסטוריה תרבותית שמושתתת על חלוקה מעמדית והם בתמורה החזירו לו בבעיטות ובהתנהגות ה"אנטי ממסדית" שהיה צמא לה.

האחים צ'פמן, שגם השתתפו בפרוייקט של גראז', ליוו את תערוכתם בשנה שעברה Come and See בגלריה Serpentine בספר אמן שלקח אלמנטים מעבודותיהם על נייר והפך אותם ל‘tattoo flash’ – קטלוג דוגמאות לקעקועים שאפשר למצוא במכוני קעקוע; גווין טורק (1, 2), דגלאס גורדון (1, 2, 3) והצמד טים נובל וסו וובסטר (1, 2, 3), יצרו כולם במהלך הקריירה שלהם עבודות ששאלו משפת הקעקועים. האחרונים אף יצרו סדרה של קעקועים זמניים (1, 2) עבור יריד ספרי האמנות בלונדון ב2010, שאפשר לקנות ב5$ דרך אתר גלריית Gagosian ; טרייסי אמין יצרה גם כן קעקוע זמני במהדורה מוגבלת (1500 עותקים) לכבוד תצוגתה בביתן הבריטי בביאנלה בוונציה ב2007. 

הפופולאריות של קבוצת הYBA's חצתה את גבולות עולם האמנות במקביל לתערוכות ענק ולאירועים כמו יריד פריז Frieze לונדון שהנגישו את האמנות העכשווית לקהל החב, מה שמסביר את העובדה שהרבה מן היוזמות נעשו במסגרת אירועים מסוג זה.

David Shrigley

ב2010 הציע דייויד שריגלי David Shrigley למבקרי יריד פריז לצייר עליהם באופן אישי קעקוע זמני במכחול ודיו שחור, כשאלו יכלו לקבע את הדוגמה בקעקוע אמיתי אם רצו בכך. שריגלי הוא אמנם חננה רציני אשר הפרעות שלו באה לידי ביטוי יותר דרך ההומור השחור והעוקצני שאפשר למצוא ברישומיו ופחות בפרסונה שלו, אבל זוהי גם הסיבה ששרבוטיו המשעשעים, המהירים, המצויירים בקו פשוט ולא מתוחכם כביכול הפכו לקעקועים מבוקשים.

David Shrigley

דוכן הקעקועים של שריגלי נולד מתוך היצע וביקוש, לאחר שמישהו פעם שלח לו צילום עבודה שלו שקיעקע על עצמו ושריגלי פירסם את התמונה באתר שלו והתחיל לקבל מיילים רבים עם בקשות לעיצובי קעקועים. הקעקועים של שריגלי נהפכו לכל כך פופולאריים שיש לו היום גם דף באתר עם תמונות ששלחו לו מעריציו.

במקרה של פסלו של מרק קווין Marc Quinn, Zombie Boy, שהוצג גם הוא ביריד Frieze (2011), האדם שמפוסל בו מעניין יותר מעבודת האמנות. הפסל קרוי ומעוצב על בסיס בחור קנדי בן 27 בעל אותו שם כינוי, שמסיבות לא ברורות החליט לקעקע את כל הגוף במן שלד מקושט, כולל את פניו וגולגולתו (נכון להיום 80% מגופו מקועקע).

הוא היה ילד פריק פאנקיסטי שגר ברחובות ובסקוואטים במונטריאול והתפרסם בקרב חוגי בון טון ומשם גם פרץ לתודעת המיינסטרים לאחר שהסטייליסט של ליידי גאגא והמנהל הקרייאטיבי של מעצב האופנה טיירי מוגלר דאז ראה אותו, נדלק עליו והזמין אותו להשתתף בקמפיין של מוגלר ובקליפ של Born This Way, כשליידי גאגא מאופרת כמו הקעקועים שלו.

הוא מאז הפך לדוגמן מבוקש ומאחוריו כבר קמפיינים לקו ההלבשה של Jay -Z ופרסומת מעולה לקונסילר של לוריאל.

Marc Quinn

הסיפור של זומבי בוי בפרט ושל אמני הYBA בכלל מדגימים כיצד לפעמים הזליגה בין אמנות / לחיים, או בין חופש ביטוי, יצירתיות ואינדיבידואליזם / למסחריות, המוניות ופולקלור -יכולים להיטשטש ולהיות חלק מאותו דבר. יתכן שהם גם מדגימים כיצד קיימת שאיפה חבויה אצל כל בוק מרובע ועשיר להיות גם ילד רע ומופרע ושאיפה אצל כל פריק אאוטסיידר, להתקבל לחברה ולמיינסטרים ולקבל את חיבוקה. גם אם זה בצורה חלקית, גם אם שמים את האאוטסיידריות בתוך מסגרת נוחה לעיכול.

Marc Quinn

כפי שראינו בתחילת המאמר, כשהמסגרת האמנותית מטשטשת את הגבולות יותר מדי, זה כבר הופך להיות פחות קל לעיכול. כך או כך, המפגש בין אמנות חזותית לאמנות קעקועים מעלה שאלות רבות על גבולות הגדרה אלה.

@

נוגה דוידסון

נוגה דוידסון – אמנית ואוצרת גלריה "רו- ארט"