כולם מדברים על דוד ריב כשצריך לדבר על דוד ניפו:

מה אהבתי:

לא מזמן חזרתי לארץ ומיד רצתי להתעדכן מה חדש במוזיאון תל אביב. לפתע, בדיוק בין ההפשטה הגרנדיוזית של דוד ריב לציורים הנטורליסטים של מיכאל בורמנס, נגלתה לפניי התערוכה של דוד ניפו. בלי יותר מדי יח"צ ובלי יותר מדי יומרה מוצגת בפני הצופה כמות מרשימה של יצירות פיגורטיביות שצייר ניפו – רובן מהתקופה האחרונה.

בשנים האחרונות חוזרת האמנות הפיגורטיבית למרכז הבמה. עם זאת, פעמים רבות קיימת הנטייה לראות בפיגורטיביות יכולת טכנית ותו לא. אקט פרשנות זה נובע מהרבה סיבות ובראשן לדעתי נמצאת תחושת ההיקסמות שחווה הצופה לנוכח יכולת הדיוק, אשר עלולה לטשטש את הסיכוי לחפש או לזהות רבדים נוספים ביצירה. אך ניפו לא ניחן רק בכישרון טכני יוצא דופן, אלא גם ברגישות ועומק. בעבודת בימוי מהוקצעת הוא בוחר עבור הצופה איזה רגע ללכוד ואיך למקם את התפאורה בחלל. ובמעשיו אלו בדיוק, הוא מצליח לנכס את האיקונוגרפיה הכה נוצרית-אירופאית לתוך נופי ארץ ישראל והיהדות. מפיירו דלה פרנצ'סקה ועד הטריפטיך המרכזי הנושא את שם התערוכה כולה, דרך ציורי הנוף ועד לקומפוזיציות המזכירות את המומנטו מורי המפורסם – אי אפשר לטעות: בתוך כל אלו מתעד ניפו את מורכבות הזהות הישראלית–יהודית כשזו עטופה באסתטיקה ובכישרון טכני יוצאי דופן.

David Nipo, Not By Bread Only, 2009, Pastel on paper, 43×61 cm

מה לא אהבתי:

עם שמות כמו "פרחים ואבנים, אשכבה" (2013) – בניגוד לרגישות שעולה מהיצירות, השמות דווקא לוקים בנפיחות יתר. הרצון לכפות על הצופה את היכולת להעריך את העושר שנמצא מעבר ליכולת הטכנית, מזלזל לטעמי באינטליגנציה של אותו צופה וגורם לסלידה מהתמסרות אמיתית לחוויה הרגשית.

מי אני:

נוגה שטיאסני

סטודנטית לתואר שני מחקרי (MA), באוניברסיטה העברית בירושלים במרכז ללימודים גרמניים. היא בוגרת תואר ראשון (BA) באוניברסיטת תל אביב בתוכנית דו חוגית לתולדות האמנות ותולדות התיאטרון. היא השתתפה בתוכנית ביחסים בינלאומיים המשותפת לאוניברסיטה החופשית של ברלין ולאוניברסיטת הומבולדט. בנוסף, היא בוגרת מגוון רב של לימודי אמנות שונים ובעלת ניסיון מעשי בתחום. מחקריה מגוונים כשהיא נוקטת בגישה אינטר דיסציפלינרית ומרבה לקשור בין תרבות ואמנות לשדות מחקר נוספים כמו פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה ופילוסופיה.