–

אניה קרופיאקוב לא נולדה בישראל ולא התחנכה על גבי הזיכרון הקולקטיבי הישראלי של "מדורת השבט". היא זרה. מצד שני, אין יותר ישראלית ממנה. מאז שהגיעה היא דאגה להשלים את הסוציאליזציה הישראלית שלה בדרכים אחרות, עוקפת תמיד מהשוליים החברתיים: החינוך הדתי, שכונות המצוקה, ה'לאגרים' הרוסיים. המתח הזה בין שני הקצוות בהן נוגעת ונדחית זהותה מעסיק את קרופיאקוב כבר שנים רבות. אבל אם בשנים הראשונות היא ניסתה לפרק ביצירותיה הבניות סובייטיות מבית אביה ואמה, עתה היא כבר מוסיפה את העיסוק בהיבט השני, בישראל, כשהיא מתעמתת עם השאלה מה הזר ומה המוכר: במה היא מתאימה ל"רוסיות" ובמה היא כבר "ישראלית" לחלוטין. מאיזה מאפיינים היא רוצה להיפטר ואילו טבועים, או מוטבעים, בתוכה ועליה ללמוד לחבקם. כלומר, מתי היא עצמה האחר, ומתי היא כבר חלק מהקולקטיב, אם בכלל. והרי, מהו אותו קולקטיב אליו קרופיאקוב עורגת בשביל לבטל את אחרותה? האם זה אותו קולקטיב איתו היא עלתה לארץ אי שם בתחילת שנות ה-90, או דווקא זה בו היא העבירה את רוב שנותיה הבוגרות? והאם ומדוע יש צורך, לבטל את אחרותה?

–

בקרב החברה הישראלית, אותה חברה ששמה לעצמה את "כור ההיתוך" כאידיאל לרגליה, מעשה ההאחרה (othering) בפרשנותו הישראלית-יהודית, מוליד לא פעם גם אגרסיה ואלימות כלפי האחר – כל אחר שאינו מתאים לקולקטיב, כפי שזה מבין את עצמו. זאת נעשה על ידי דחייתו של האחר מהשיח, מהנראות, מהמרחב; או לסירוגין, באמצעו הכפפתו בכוח למודל המדומיין, הן כקולקטיב והן כיחידים.

–

–

מכאן שבמובנים רבים, אפשר לטעון שבני ובנות הדור שאיתו הגיעה קרופיאקוב לישראל, לא רק היו עדים לשינויים גיאו-פוליטיים וכלכליים מרחיקי לכת ברמה הגלובלית, או חוו את קשיי הסתגלות שלהם ושל הוריהם במולדת הים-תיכונית החדשה, אלא הם גם עימתו את החברה הישראלית-יהודית עם הרצון לשמר זהות לאומית קולקטיבית מונוליתית. כתגובת נגד של מי שמנסים לקחת לו את המוכר שהוא שקד עליו כל כך, מאז אותו גל עלייה בתחילת העשור החמישי למדינת ישראל, האגרסיה המאחירה הזו, ששנים הושתקה והודחקה תחת מעטה הפוליטיקלי-קורקטנס, החלה מתפרצת בקרב החברה הישראלית בכל כוחה, כשזו כבר מופנית עתה לכל עבר. ההתבגרות בתוך ולצד אלימות זו, הובילו את קרופיאקוב לפרוש בפני הצופה שורה של דימויים המשקפים את המנעד העשיר שנע בין התשוקה והאלימות, אליהם היא נחשפה ונחשפת במרחב שבין שני הקולקטיבים, לבין הרצון העז להשתייך ולהרגיש שייכת. לפרקים זהו מבטו של האחר – או דווקא האחרת – המתבוננת בתוך אותו הקולקטיב שאיתו היא הגיעה לארץ, האחר לישראליות ה"צברית"; לפרקים זהו אותו מבט של האחרת, המביטה לתוך הקולקטיב המקומי. את שניהם היא דוחה, ואל שניהם היא משתוקקת כל-כך להשתייך, לפעמים בהצלחה רבה ולפעמים עד כישלון כואב. ודווקא מתוך המקום הזה, מתוך האחרות הכפולה הזו, נפתח מבט דואלי, אלים ושחושף אלימות, אבל גם עדין, רגיש וחושק; מראה קעורה וקמורה בפני פרצופו של המבקר/ת המקומי/ת. זר ומוכר ביחד.

–

לפרטים נוספים