כניסה למוזיאון, קבוצות של ילדים עומדים בזוגות מאחורי המדריכה. הם נכנסים אל תוך החדר ומתיישבים בשקט מאחורי המיצב של טל פרנק. "אני הכי אוהבת לשבת פה ולשמוע מה יש להם להגיד, בדרך כלל הם אומרים מיד את מה שלמבוגרים לוקח זמן להבין מתוך העבודה" אומרת פרנק, שמקבלת את פני ליד מרבד-הדשא-מגרש-טניס שהציבה במוזיאון הרצליה. בתערוכה שאצרה סאלי הפטל נווה, מוצגות שלוש עבודות המסודרות לפי השם "מערכות" ראשונה, שניה ושלישית.

–

–

במערכה הראשונה מוצג מגרש טניס, שצמחיית בר השתלטה עליו והחלה לצמוח בין קווי הגבול המסומנים בלבן. הצמחים נראים כמעט אמיתיים, ועשויים ברובם מחומר בשם ראפיה, סוג של דגן שצומח במדגסקר. פרנק עבדה על גזירה וסידור של הצמחים המלאכותיים במשך קרוב לחצי שנה, והתוצאה מדוייקת – צמחים עם נראות אורגנית ועדיין מעט רחוקים מהדבר האמיתי. המגרש נעים למגע, עם תחושה של דשא אמיתי, מחוזק בריח הנעים של הראפיה. "זה מגרש עם תחושה רעננה, שכאילו מושקה כל הזמן. אם תרגיש אותו, זאת תחושה של דשא אמיתי".  קצה המגרש מגוגלגל כשטיח. את הטבע הזה אפשר לגלגל ולקחת ממקום למקום. "הוא עדיין מתפקד כאובייקט, הוא תלוש. אין טבע כזה".

–

המערכה השניה מורכבת מחלל מלא במחבטי טניס שולחן מכופפים המפוזרים על הרצפה. "השתמשתי בתוכנת מחשב שמדמה נשירה של עלים מעץ" אומרת פרנק. דפוס הפיזור באמת נראה אקראי, עם כיוון תנועה שמתחיל בחלל האחורי ומגיע לכניסה. הלכתי בעקבות המחבטים אל החלל האחורי עד לנקודה שבה הם מסודרים במעגל סביב עץ מדומיין.  בצבעים של עלי שלכת, המחבטים נותנים תחושה של עלים פריכים ושבריריים, בעוד שהם למעשה כלים שעוצבו לתת מכות.   

–

–

במערכה השלישית, בתוך חדר חשוך מוצבת ויטרינה עם שורה של מחבטי בייסבול מקוריים ומגולפים בראשם. "יש חמישה סוגים של עץ שמשמשים למחבטים, ורובם גדלים בצפון אמריקה. גילפתי בראש כל מחבט את צורת העץ של החומר ממנו הוא עשוי. אני אוהבת את החיבור בין "עץ" כצמח ל"עץ" כחומר גלם. כל אחד מהעצים השונים נועד לסוג אחר של מכה במשחק, והאמריקאים מייחסים חשיבות רבה לסוג המחבט, העץ והדאגה שיהיה מקורי".  זכור לי היטב איך במשחקי הנוער, אחת הדאגות הגדולות היו שמישהו מהילדים יגיע עם חיקוי ולא מחבט אמיתי. אפילו שלאף אחד מאיתנו לא היו מחשבות על משחק מקצועי, היה ברור שיש דברים שפשוט לא עושים.

–

–

"הבסיס של העבודה שלי הוא העודפות של החומר בתרבות שלנו, שגם שואפת באותו הזמן לחזרה אל הטבע. ובתוך זה – תרבות הספורט שהתרבות המערבית מקדשת מעל כל הערכים האחרים. ספורט הוא חזק יותר מהכל. עבדתי על התערוכה הזאת בזמן המלחמה בעזה, ובאותו הזמן אומות יריבות שיחקו כדורגל אחת נגד השניה במונדיאל. פה הורגים אחד את השני, ושם משחקים בכדור. תחשוב על הערכים שעומדים בבסיס משחק הטניס, שבו אי אפשר שיהיה שוויון לעולם. היו משחקים שבהם כדי לשבור שוויון, המשחק נמשך אפילו שלושה ימים. ולגבי בייסבול, אני לא צריכה לספר לך איזה שימוש אלים שוטרים וחיילים עושים במחבטים של המשחק, גם בכלל בתרבות האמריקאית. העבודות גם מסודרות לפי יבשות – טניס שולחן הוא במקור מהמזרח, טניס הוא מאירופה, ובייסבול מצפון אמריקה. אני משווה את זה לפוליטיקה, ומכאן הגיע הקשר לשם "מערכות" – מאבקים, ומערכות של הצגה.

–

מעבר לתוכן, התערוכה יפה ומרגשת, מפתיעה ומעוררת שאלות. ההשקעה האינטלגנטית של טל פרנק וההקפדה של סאלי הפטל נווה מתחברות למכלול מסקרן, שמזמין מבט מתמשך ומעמיק.

נתראה בשבת!