מה קורה כשנכנסים לחלל של גלריה? מהם החוקים והנורמות שמקובלות בתוך מקום שמיועד להצגת אמנות? אפשר לפרט רשימה ארוכה של do's and dont's אך מעליהם, מקובל גם שאפשר להפר את הכללים. תולדות האמנות של המאה ה20 משובצת במקרים חריגים יותר או פחות של הפרת כללים בתוך חללי תצוגה. כאלו שמביכים את הצופים, מסכנים פיזית את האמניות\ים, מסבים נזק למבנים, מבזבזים סכומים גדולים של כסף, או יוצאים כנגד המקום שבו הם מוצגים בסוג של בגידה במערכת שהציגה אותם. הפרת הכללים היא תנאי לאמנות, ולכן נוצר מצב מיוחד שבו היא גם מקובלת על כל הצדדים לפחות במידה מסוימת. זהו מצב שכמעט לא קיים בשום ספירה אחרת של החברה המערבית. אמנות לא מתרחשת במרתף חשוך, ולא בחצר אחורית, לא בבית פרטי מאחורי דלתות סגורות או בתנאי מעבדה. היא מוצגת בגלריות, שמיסודן, נועדו להציג את מה שמתרחש בהן לקהל. אלו הן פלטפורמות לתצוגה כלפי חוץ.

–

אביב שחורי, 2008

–

ישנה ביקורת קשה על ההתמסחרות של האמנות העכשווית, על הרצון לייצר אובייקטים למכירה במקום אמנות, על הרצון של אמנים\יות, ובפרט אלו הצעירות\ים להיות מצליחים במדדים של מכירת עבודות, על פני איכות אמנותית או אמירה פוליטית. כתבתי את דעתי בעניין בעבר, ובקצרה אומר שבאמנות, לתפישתי, הדרך חכמה מן ההולכים בה. גם אם הביקורת כולה נכונה ואמנים\ות רואים רק בצורה אינסטרומנטלית את עשייתןם, גם אם הסצנה כולה צינית ותועלתנית, המנגנון שבתוכו אמנות נעשית מכילה יסוד עמוק יותר של אי ציות, ביקורת פנימית והתנגדות אנרכית שמאפשרת לה להמשיך להתקיים כשדה נפרד עם חוקים משלו.

–

טמיר ליכטנברג, 2008

–

התערוכה שתיפתח הערב בגלריה רו-ארט מוגדרת יותר כפרוייקט מתערוכה ממש. היא לא מוגדרת לגמרי, בכלל. ישתתפו בה ירון אתר, תמר הירשפלד, הראל לוז, טמיר ליכטנברג, ערן נוה, שרון פדידה, להלי פרילינג ואביב שחורי. משיחות מקדימות, לא ברור להםן מה הולך בדיוק לקרות שם. "אני לא יכול לספר לך מה יהיה, כי אני לא ממש יודע, וגם לא אדבר בשם כולם" סיפר לי אחד האמנים, במה שנשמע מעט חשאי. מתוך המסורת של נסיונות אמנותיים, קבוצת האמנים\יות מבטיחים לעשות בלאגן במשך השבועיים של ה"פרויקט קבוצתי אקספרימנטלי" כפי שהם מגדירים אותו. הם כולםן הכירו בבצלאל, מחזור 101 שנשמע כמו שם של יחידה צבאית, והם מגיעים עם רקורד של תערוכות מאחוריהם. האם דווקא מכיוון שמדובר על חבורת אמנים\יות מוערכים יש להם את האפשרות לעשות פעולה נסיוניות בתוך גלריה מסחרית? ואם כך, איך פעולה כזאת יכולה להשפיע על הקריירה המסחרית שלהןם? או אם יש בכלל אופציה ורצון לערער על משהו בפעולה כזאת? החוקים שהגדירו לפרוייקט הם שכל עבודה תהיה חתומה על ידי זוג ולא על ידי אמן יחיד\ה. מעבר לזה, כך הם אומרים, אין חוקים מחייבים. עד כמה יהיו מחוייבים להבטחה לעבוד ללא חוקים? זה נסיון מעניין. אוצרת הגלריה, נגה דוידסון כבר הראתה בעבר בגלריה ומחוץ לה שהיא מחוייבת לחלוטין לסוג כזה של פעולה ולתוצאות האפשריות שלה.

–

שרון פדידה, 2008

–

תהליך העבודה שבדרך כלל נסתר מהצופים, נחשף בסוג כזה של פרוייקט. יכול להיות שמבקרים\ות בתערוכה יוכלו ממש להשתתף בעשייה, או שדברים לא צפויים אחרים יתרחשו במהלכה. המהלך כולו חותר תחת החזות של האמנות היום, של מהי תערוכה, של הפקה יקרה, תהליכי אוצרות מקובלים ומסחור.