בבתי הספר לאמנות, כולם יודעים וכולן יודעות איזה מרצים שוכבים עם איזה סטודנטיות ואיזה סטודנטיות כרגע יוצאות עם איזה מרצה. זה יכול להתרחש אפילו בזמן שהסטודנטית לומדת בכיתה של אותו מרצה או בכל זמן אחר במהלך הלימודים. זה לא משהו שמסתירים אותו. זה יכול להיות גם בין מרצה אישה לסטודנטית, אבל הרוב נעשה בין גברים מבוגרים לסטודנטיות צעירות. אם היה מדובר במקרה אחד של התאהבות בלתי נשלטת, מילא. אך מדובר בתופעה נפוצה מאד שנחשבת, לפחות בתוך הממסד, ללגיטימית לחלוטין.

ראו. סביבנו מערכות יחסים נפלאות, אוהבות תומכות ויפות בין זוגות שהתאהבו כך. האם זה הופך את זה לבסדר? גם אם נניח לרגע בצד את העניין הפעוט שיחסים בין מרצים לסטודנטיות הם אסורים מבחינה חוקית – התרבות הזאת היא חולה ומעמידה נשים צעירות שהגיעו ללמוד במרחב מאד לא בטוח עבורן. שום דבר לא נעשה לגבי העניין הזה, המרצים שכולנו יודעים מי הם ממשיכים בתפקידם כאילו לא ארע דבר. הנה העניין, שדווקא ארע משהו חריג: ככל שהעניין הוא משותף, מתוך הסכמה ובחירה, איכשהו בתמונה הכוללת זאת פשוט התנהלות שמשרתת את המרצים הגברים, ועצם העובדה שמרצים לא עוזבים את תפקידם או מפוטרים אחרי או במהלך קשרים כאלו, על מנת שיוכלו לממש את מלוא הפוטנציאל של אהבתם המשותפת רק ממחישה את הדבר. במקרים בהם הקשרים האלו לא עולים יפה מי שמשלמת את המחיר היא הסטודנטית. הן עוזבות את הלימודים או ממשיכות בתחושות קשות. ״אלו אנשים שאני מעריכה, אני מוקירת תודה על מה שלימדו אותי, אפילו שאני חשה גועל כשחושבת על ההתנהגות שלהם כלפי חברות שלמדו איתי בכיתה״ אומרת מי שהיא היום אמנית פעילה. ״אני לא יכולה להתלונן עליהם או להגיד להם משהו גם במרחק של שנים״.

מיכלי בראור, מתוך העבודה של עינת עמיר על אי שוויון מגדרי

בתערוכה ״בית ספר לאמנות״ שתיפתח הערב בביתן הלנה רובינשטיין, יוצגו עבודות של מורי/ות ״המדרשה״ לרגל 70 שנה לבית הספר. אבי לובין, אוצר התערוכה כותב:

"התערוכה מבקשת לבחון מחדש את תפקידו ואת חשיבותו של בית הספר לאמנות (ושל המוזיאון) בראשית המאה ה-21, באמצעות מייצבים, מיצגים, פעילויות ומפגשים, בהשתתפות אמנים רבים, כולם בוגרי המדרשה או מורים בה. זאת, בין היתר, מתוך ניסיון לחשוב על בית ספר לאמנות כמקום שיכול להיות אתר פעיל של ייצור תרבותי ושל מודעות ביקורתית, ולא מקום השקוע בתהליך הלימוד בלבד.

זהו ניסיון לחשוב מחדש על חללים שמרכיבים בית ספר לאמנות כמו "כיתה", "חדר הרצאות", "סטודיו", "גלריה", "סדנה", "קפטריה", "ספרייה" או "חנות לצורכי אמנות". במקביל נבנתה מערכת שעות מיוחדת למוזיאון שבוחנת, לעתים באמצעים פרפורמטיביים, פלטפורמות לימודיות כמו "שיעור", "הרצאה", "הקרנה", "נקודת מפגש" או "סדנה". אלה פתוחים להשתתפות הקהל הרחב.

השפעתה של המדרשה על שדה האמנות המקומי היא מהעמוקות והמשמעותיות ביותר. לאורך השנים, בוגרי המדרשה הובילו את הנחלת החינוך לאמנות בישראל, עמדו בראש מוסדות תרבות ואמנות, ובראש ובראשונה הציגו תערוכות בחללי התצוגה, הגלריות והמוזיאונים המרכזיים בארץ ובחו"ל"

נתעכב רגע על המשפט: ״בין היתר, מתוך ניסיון לחשוב על בית ספר לאמנות כמקום שיכול להיות אתר פעיל של ייצור תרבותי ושל מודעות ביקורתית״.
במסגרת התערוכה, בעבודתה של עינת עמיר יוצגו חולצות עליהן נתונים של אפליה מגדרית באקדמיה ובעולם האמנות, שעוצבו בידי האמניות מיכלי בראור, ורד ניסים, מיכל נאמן, מיכל היימן ומאיה אטון. הנתונים שעמיר מביאה דרך עבודתן של מעצבות החולצות הם חשובים מאד, מאירי עיניים ובאים להאבק במערך הכוחות שמפלה לרעה נשים בתחום. אך כפי שלמדנו בבית הספר לאמנות, כל עוד ידובר ב״תופעות״ ונתונים בלי להגיע לקונקרטי, לתופעות ההרסניות ולאנשים הספציפיים שבית הספר לאמנות משמש להם לאכסניה, סיכוי רב שגם בתערוכה לרגל 140 שנה למדרשה הנתונים האלו לא יראו אחרת.

קל לכעוס ולכתוב על התנהגותם הבזויה של ״גברים בכירים״ בחיי הלילה, בצה״ל, המגזר הפיננסי או כל תחום אחר שרחוק מעולם האמנות. כדי להפוך את המרחב הקטן שלנו למקום בטוח יותר עבור נשים, נתחיל בהתמודדות עם התופעה הזאת ונדאג שבמידה וגברים מנצלים את מעמדם ותפקידם הם יצאו מהאקדמיה ובכל מקרה לא יהיו לגיטימיים בציבור. עד אז מדובר בהתחסדות. מרחב בטוח נוצר כשמסירים את קשרי השתיקה והנורמה מתהפכת מהגנה על החזק לתמיכה בחזקים/ות פחות.

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/1420135241359804/
למערכת השעות המלאה:

״בית ספר לאמנות״ – ביתן הלנה רובינשטיין. אוצר אבי לובין.
פתיחה: 1.12.16 עד ה31.12

משתתפות:
אורית אדר בכר, בועז ארד, אניסה אשקר, דגנית ברסט, ציבי גבע, יונתן גולד, גדעון גכטמן, אפרת גל-נור, קרן גלר, יאיר גרבוז, נועה גרוס, בן הגרי, אופירה הוניג, מיכל היימן, הינדה וייס, דור זליכה לוי, ראפת חטאב, שחר יהלום, עפרי כנעני, גלעד מלצר, רועי מנחם מרקוביץ', מיכל נאמן, אורי נועם, מירי סגל, אלינור סלומון, עינת עמיר, עלמה פוגל, אהד פישוף, איה פלדמן, תום פניני, אלונה פרידברג, גבי קלזמר, אנג'לה קליין, אורי קצנשטיין, רועי רוזן, פיליפ רנצר, ליאור שביל, דינה שנהב

מתי אלמליח, מראה הצבה בתערוכה

זווית אחרת לתרבות הגברית פה ומקורותיה יהיו בתערוכה של מתי אלמליח ״מאצ׳ו פיצ׳ו״ בגלריה P8.

״בסיס העבודה מושתת על דימויים שצולמו בתקופת השירות הצבאי. חזרתי לארכיון הפרטי שלי המכיל מאות תמונות שצילמתי בתקופת הצבא. הם נעשו מתוך הצורך לתעד ולהנציח. להנציח אולי את הרגעים האחרונים שלי. בחירת צילומים שמתעדים תקופה, תקופה אותה אני מנסה לתקן, לצבוע בצבעים אחרים, להתאים לצרכים שלי שלא העזתי אז. יש בי את הרצון לשנות את כולם שיהיו כמוני, למחוק זהות, לשבש את הזיכרון ולייצר אחר.״ הוא אומר.

פתיחה 1.12
לאיוונט: https://www.facebook.com/events/178530172610443/

תערוכת מכירה בגלריה חנינא

עוד שתי תערוכות מומלצות להערב: Klone פותח היום תערוכת יחיד אחרי שלוש שנים בהן לא הציג תערוכה גדולה בישראל בגלריה חזי כהן, ומבחר גדול של אמניות ואמנים ימכרו עבודות במחירים נמוכים בגלריה חנינא.

זיכרון של עץ, שכחה של אדמה, Klone –
https://www.facebook.com/events/2155501381342559/

פרטים על תערוכת המכירה בחנינא:
https://www.facebook.com/hanina.new/?fref=ts