התרבות הפופולרית מגדירה וקושרת אותנו יחד, מספקת שפה משותפת שנוכל להשען עליה, חוויות משותפות, זכרונות שנוכל להביט בהם ולהזכר בשנים ההן בהן מעוצבת האישיות הלא ייחודית שלנו מבין בליל בני/ות הנוער האחרים. אז, עמדה בפנינו זכות לבחור מתוך כמה סוגים מוגדרים ומותרים של מוזיקה, לבוש, טלוויזיה, משחקי מחשב, סרטים ואולי עוד כמה העדפות אישיות חריגות באמת כמו השתייכות לתנועת נוער, תחביבים או אהבה לטבע. כל אלו ממשיכים עבור רובנו לשמש כעמודי בסיס יציבים לחיים השגרתיים והמשעממים שאנו מכנים חיינו הבוגרים, החל מהומור ממוחזר מתוכניות טלוויזיה ועד לשאיפות חיים שנראות זהות לאלו של כל השאר.

לעומת זאת, התרבות הלא פופולרית השובבה והחתרנית, הכייפית והלא מקובלת מציעה לזרוק אותנו רחוק מהמסלול למחוזות המחשבות הרדיקליות, שבסופן, כך סיפרו לנו, שוכנים כל האנשים שלא מצאו את מקומם בחברה. אול דה לונלי פיפל. כל אלו שרשמו להם הערות בתיק האישי שהמשיך איתם כאות קין עד ליום מותם הבודד, בתעלה לצד הכביש, חסרי כל: ״הבת של רינה ורוני כמעט התקבלה להיות רופאה בכירה בבית החולים, אבל אז בדקו בתיק האישי ומצאו שהיא הבריזה משיעור בכיתה י׳ וגם צחקה בצפירה״

תרבות שוליים פועלת לפי אותם קודים של התרבות הרגילה, באותם פורמטים, רק עם נראות של שוליים וקיום של שוליים, כלומר שכמעט אף אחד/ת לא יודע עליה ומי שעושים אותה משקיעים בכך ללא תמורה חומרית. מי שמצליח/ה להחשף/ת אליה, מקבל את עולם הפנטזיות של התרבות, רק בהישג יד ובאופן אקסלוסיבי. סרט דל תקציב אפשר לעשות עם מצלמה ביתית, ועיתון אפשר לעשות עם כתב יד, מהדק סיכות, עיצוב מומצא ומכונת השכפול של הספרייה או בית הספר. העולם כולו, תהילת נצח בעשר אצבעות, מקורי וייחודי באמת.

יעל מאירי: רייטג׳נדרד 2

כשרציתי להכיר את תל אביב המחתרתית, הלכתי לדוכן המאולתר ליד הסינמטק לקנות בשישה שקלים ממיכל, אפרת ודורית את ״כלום בפיתה״. התוודעתי ל׳תנועה החברתית׳ דרך ״כאן״ של אינדימדיה ישראל ו׳פעולה עממית בין לאומית׳. דרך ״פמזין״ של אורי איילון הכרתי תיאוריות פמניסטיות וקוויריות שלא היתה לי שום דרך אחרת להחשף אליהם. והיו עוד רבים. קומיקס, מניפסטים של פאנק, עיתונות אלטרנטיבית, כולם שיקפו פנים בתרבות שקשה היה לראות אחרת. מספיק לקרוא את השמות של מי שהכינו את הפנזינים החשובים של תחילת המאה הנוכחית, כדי לראות עד כמה משמעותי ועמוק המבט הביקורתי הזה יכול להיות. זאת ממש לא רק נוסטלגיה, פנזינים ממשיכים להתקיים גם היום, (אפילו לי יצא אחד) וגם יש לכבודם פסטיבל שנתי.

אחרי שנים בשוליים, גם בממסד האמנותי מכירים בחשיבותם. ביום שבת הקרוב תיפתח תערוכה בנושא בשם ׳מלחמות הזירוקס׳ על שם הפנזין המיתולוגי ׳מלחמת המילים׳ במוזיאון הרצליה, שאוצרת ענת גורל רורברגר. ביקשתי מהאמנית יעל מאירי, שהפנזינים שהיא מוציאה משתתפים בה, שתספר על התערוכה ומה היא עושה שם:

״התחלתי לעשות פנזינים כי הצילומים שלי רצו בית. לא יכולתי לאפשר להם להתגלם בחומר. לא היו לי קירות גלריה לתלות עליהם או מקום כמו סטודיו לשמור בו את הצילומים עצמם. חברים שלי הדפיסו עבודות ותלו אותן ברחוב, ואני רציתי לתת משהו לא/נשים בצילומים שלי, שהן יוכלו ללכת הביתה עם הצילום בו הן מופיעות. "אם תמצאי את עצמך בפנזין הזה תקבלי אחד בחינם", חוברת הצילומים הראשונה שפירסמתי (2012, הוצאה עצמית, 32 עמודים ש/ל, כריכה רכה) ענתה בדיוק על הצורך הזה. אני זוכרת איך בפסטיבל הפנזינים השני, בו החוברת הושקה, ניגשתי בהתרגשות לא/נשים שהופיעו בחוברת ונתתי להן עותק.

יעל מאירי, מתוך: אם תמצאי את עצמך בפנזין הזה תקבלי אחד חינם

ענת גורל-רורברגר פנתה אלי לפני כשנה ביריד ספרי הצילום הראשון של גלריית אינדי, וסיפרה שהיא חוקרת את נושא הפנזינים בארץ לקראת תערוכה עתידית. מאז נפגשנו מספר פעמים, בהן למדתי ממנה על התגבשות התערוכה ואיסוף החומרים הרחב והמקיף, ועל האתגר בהצגת פנזינים נדירים באופן שהצופה תוכל לדפדף בהם. דיברנו על החוברות שלי כיציריי כלאיים, משהו בין פנזין לספר אמנית, כשענת משתפת אותי בתפיסתה שזהו הכיוון שהפנזינים הולכים אליו.

באחת מפגישותינו נתתי לענת עותק של החוברת האחרונה שפירסמתי, Rightgenderd. החוברת מציגה צילומים מהשנתיים האחרונות הנוגעים בחוויות גופניות סביב תחושות של חוסר הלימה מגדרית. החוברת הודפסה במדפסת אינדיגו על גבי נייר נטול חומצה בבית דפוס קטן. אפשר לומר שזו הפקה "אמנותית, דלת תפוצה במתכוון" (כמו שאיתמר ב"ז הגדיר במסה  דף הנייר שישרוף את חוות השרתים) ואף על פי כן, החוברת הזו שואפת לעשות בעולם דבר דומה למה שהפנזינים של הריוט גירררל עשו -לתת קול ולאפשר לקחת את הקול הזה הביתה, ולהיות פחות לבד.״

את מאירי ועוד רבות ורבים אחרים תוכלו לפגוש בפתיחה בשבת. פרטים באיוונט