אחרי שכבר חשבתי שראיתי הכל ואני מכיר את כולם, הגיחה ורה ולדימירסקי לשדה הראייה שלי בביקור לא צפוי לביתי, באיזה רגע כשהצעתי את כל חפצי למסירה לפני שהיגרתי מתל אביב לסיבוב הנוכחי בחו״ל. העסקה היתה משתלמת עבורי – ורה הגיעה ללמדני שיעור על הקשר בין צילום לאינסטליישן ובין בניית חלל לצילום. המחשבה הלינארית שקושרת בין מעשה הצילום, ׳הרגע המכריע׳, השימוש במכשיר לבין השלב של העיבוד הממוחשב שלו הולכת ונפרמת כבר קרוב לשני עשורים. כצלם שמרן יחסית בעיני עצמי, קשה לי לקבל את השימוש הרווח בעיבוד דיגיטלי ליצירה של עבודת אמנות שתכונה ״צילום״. מצד שני ברור לי שהגבולות של השיח על צילום כבר מזמן לא כוללים רק את התוצרים הטכניים הישירים של מצלמות. הפרקטיקה, ואיתה השיח, כבר נמצאים במקום אחר לגמרי, שדורש ניסוח של חוקים אחרים, ומונחים חדשים לדון בהם כדי להגיע לפרשנות ושפה משותפת.

–

ולדימירסקי, שזכתה לאחרונה בפרס אמנית צעירה (2016) ולפני כן בפרס רע לצילום (2014) עוסקת בדיוק בתחום האפור של צילום ואמנות, המקום שבו צילום הופך לפיסול או אינסטליישן, ומבחינת הדימויים, בשטח המפורז שבין צילום לעיצוב. במסגרת הביאנלה של ירושלים, מציגה ולדימירסקי סדרת עבודות חדשות בשם Paper Walls בהן היא יוצרת דפוסים של צילומים מתוך נוף ישראלי טיפוסי, כמו רקפות, או קוצי דרדר. עליהם היא מרכיבה אלמנטים נוספים, ויוצרת קומפוזיציה שקיימת בעבודה שלה בלבד, ובאופן שמשאיר את הפן התיעודי של הצילום בתוך העבודה. זה מעניין.

–

ורה ולדימירסקי, paper walls

–

ביקשתי שתספר על תהליך העבודה ועל הפרוייקט בביאנלה:

״הביאנלה מתפרסת על פני כמה מוקדים ברחבי ירושלים, (כניסה – 46 ש"ח). התערוכה היא קבוצתית, שמה Dreamland Never Found, באוצרותה של מריה ווייץ והיא מוצגת בבנין בזק הישן. כל האמנים המשתתפים היגרו מברית המועצות לשעבר בילדותם, ובתערוכה זו מציגים עבודות העוסקות בהגירה, זיכרון, זהות ושייכות.

–

אני עובדת על הסדרה הזו כבר שלוש שנים, והיא נקראת בפשטות Paper Walls. אני מצלמת צמחים מאוד גנריים וכאלה מקומיים, מאובקים מצדי הדרכים, או ממשחקי הילדות שלנו. אני יוצרת מהם patterns אינסופיים ומשתמשת בהם לבניית מיני חללים בחיבורים השונים שלהם. הטפטים הם המשך ישיר לנושאים שמעסיקים אותי: מרחב ביתי, מפגש של אסתטיקה סובייטית בה גדלתי והמקומית הישראלית – בגרסה ה'גנרית' ביותר שלה, בעיקר מענין אותי לבנות ולפרק חלל, ועכשיו עם הטפטים פתאום אפשר לעשות את זה בתלת-ממד ובגודל טבעי. והכי הכי מענין אותי איך את כל הקסמים האלה אני יכולה לעשות באמצעות צילום.

–

בתערוכה, שיש עליה גם לינק, וכתבה, אני מציגה שני גופי עבודה.עבודת טפט אחת, ושלושה דימויים מהסדרה "הדירה האחרונה / מאיפה את במקור?", שבה לראשונה עסקתי במרחב ביתי, ובביוגרפיה שלי.״