חזרתי ישר לתל אביב של סוף אוגוסט, החודש שמעניק לעיר שלי את המוניטין הרע של "זה לא החום זאת הלחות". קבעתי עם יעל ברנט מחוץ לביתה, בקופמלקס המוזר של דירות החדר המחולקות ליד מגדל נחושתן בפלורנטין. הבית של יעל ממוקם בקומה השלישית, ודרך הגישה אליה היא במעלה גרם מדרגות צר וגבוה מאד ממתכת, כמו פתח מילוט בבניין ישן בניו יורק. כזה שגיבורי סרטים נמלטים דרכם לרחוב בדיוק כשהרעים באים לתפוס אותם במרחב הכביכול בטוח של ביתם. כשירדה, המדרגות הרעועות רעדו והשמיעו קולות נקישה רועשים, זה הרגיש מסוכן. "את אוהבת לגור פה?" שאלתי. "בתל אביב? אני בכלל שייכת לירושלים. בקיץ הבא לא תמצא אותי ברדיוס של 50 קילומטרים מתל אביב האהובה שלך, יהונתן". הסיטואציה מוכרת לשנינו – עבדתי עם יעל בשנה האחרונה על פרוייקטים שונים, כולל על המדור הזה. לאורך היכרותינו, היא מילאה נאמנה את התפקיד של נציגת ירושלים הבלתי רשמית, עיר עם עומק רוחני ורוח קהילתית, בעוד אני מייצג בשבילה את תל אביב המנותקת והמרוכזת בעצמה, העיר שהשליכה את הרגש הצידה לטובת הנאות חולפות וריקניות. נפגשנו לדבר על התערוכה שברנט אוצרת בגלריה על שם מורל דרפלר במוסררה: 'סדר עולם'. התערוכה, שתיפתח ביום שישי ב12:00, מתקיימת מדי שנה לזכר המורה והצלם מורל דרפלר, שנהרג בפיגוע בנהריה ב2001. מאז, מדי שנה, מוזמנים צלמות וצלמים להציג בתערוכה שמתייחסת לסגנון העבודה שלו. ברנט הוזמנה לאצור את התערוכה השנתית, ובחרה לעסוק בתכנים של בניית עולם חדש, עם מושגים לא מוכרים ונראות זרה:

–

יונתן ה. משעל, צילום לציון סוף החופשה שלו

–

"בראיון במגזין "ארבע על חמש" (יוני 1995) מורל דרפלר ז״ל תיאר את תהליך יצירת הפוטוגרמות: ״המצבים הסתמיים, הם נסיון לבדוק מחדש את קיומם ואת מציאותם, שמתחילה מן ההתבוננות הצורנית בצפרדע, ג׳וק, כלב: הם נסיון לנתק אותם מההבט הנפשי ולנטרל את התחושות. זהו בפירוש מצב של 'אחרי' – הסתכלות מתוך סוף של דבר, אך יחד עם זאת זוהי גם התחלה חדשה״

בתהליך ההרכבה המחודש שמורל התנסה בו, כאשר הרכיב סצינות על גבי נייר הצילום בעזרת צעצועי ילדיו, נברא עולם בעל סדר חדש. נייר הצילום לא משמש דימוי קונקרטי שמועבר אליו דרך הפילם, אלא מוותר על התהליך המוכר והופך להיות חומר גלם שמוביל להתבוננות אחרת בקיים." כותבת ברנט בטקסט של התערוכה.

 –

עירית תמרי,נמר, ברבור, ילדה, 2012, קולאז'

–

"מאד שמחתי שיש לי הזדמנות לעבוד על תערוכה בירושלים, ובמוסררה, שאני מאד אוהבת. כבוגרת בית הספר, אני מתגעגעת לפעמים לתחושה שיש במקום הזה. לקרירות של בתי האבן הענקיים והאופן שבו אי אפשר להתחמק מההסטוריה של המקום, מן הרגשה בו זמנית של יופי מטריד. התערוכה מעבירה משהו מהתחושה הזאת. בעבודות אפשר לזהות אובייקטים, או נושאים, ובאותו הזמן אי אפשר להבין ממש את הדברים או הדימויים בלי לחשוב שמשהו לא בסדר, שהם מקיימים סדר פנימי משלהם, ותלויים לגמרי בתפישה החושית וההבנה התרבותית כדי להתקיים בפני עצמם. אני מתחברת מאד לדברים שמורל אומר על פוטוגרמות. באופן אישי תמיד אהבתי את המעבר של חפץ לנייר צילום בלי מצלמה, מעבר מוחלט וכמעט לא מתווך בין תלת מימד לדו מימד, כשבאורך פלא אפשר להבין מה היה החפץ רק מהקווים הכלליים שלו. אין קשר חומרי בין החפץ המקורי לדימוי, ועדיין הכתם על הנייר מתפקד בפני עצמו, הוא ניתן לזיהוי, ומקבל משמעות ממיקומו על הנייר, מגודלו, מהמשמעויות התרבותיות שלו."

–

בתערוכה יוצגו עבודות של נועה צדקה, מורל דרפלר ז״ל, עירית תמרי, איילת השחר כהן, עפרה לפיד, לירז פאנק ועדי ברנדה.

–

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/471272023046025/