ראשית: היום בערב, למשך שלושה ימים, תיפתח תערוכת המכירה השנתית ׳פלסטר׳, של ״רופאים למען זכויות אדם״. מחיר טוב לעבודות של 150 אמנים/יות. האנגר 2, נמל יפו.

–

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/100313313638804/

–

על פשטות ויופי: תוכנית פשוטה היא תוכנית טובה, וקשר יפה הוא גם קשר חזק. אני אוהב כשמסרים מורכבים ומרובדים עוברים בצורה פשוטה ויפה, מה שקורה בתערוכה של יעל אזולאי שתיפתח במוזיאון רמת גן. בתערוכת היחיד הראשונה שלה, אזולאי חוזרת לסרטים קלאסיים ומשחקת מחדש סצינות מהסרט. היא מגלמת את הגיבורה בחיקוי מושלם, וגם מצליחה להפריע לצפייה, דרך תשומת הלב שהיא מעניקה לרווחים בין המקור לחיקוי, שנעשה לעבודת המקור – האמנותית. אחד המושגים המעניינים בעיני בקולנוע הוא ה"קמאו", הופעת אורח של אדם בתפקיד עצמו, והחיבור שהמצב הזה מייצר בין המציאות לבין העולם המקביל שבסרט. במעבר לאמנות, הופעת ההדגמה של אזולאי לסצינות בצירוף הסאונד או הדימוי המקורי, מציבה את האמנית בתור עצמה, בתוך הסיטואציה המבויימת, כשהיא עדיין נשארת בעמדת השחקנית. מעניין לשאול מתי החיקוי נשאר בתוך הגבולות של העבודה המקורית ומתי היא יוצאת מעבר לגבולות המקור ליצירה של מחשבה או שאלה חדשה. באחת משתי העבודות שאזולאי מציגה, היא עולה על הבמה ומשחקת את הסצינה שמוקרנת על המסך, מתוך הסרט "כשהארי פוגש את סאלי" בו הם מצהירים על אהבתם. התעקשתי שנים רבות לא לראות את הסרט הזה, כך שהפעם הראשונה שנתקלתי בסצינה, היא נעשתה בתיווך של אמנית, כמחווה לסרט שראיתי לא מעט – ״חלום אריזונה״, בו אני מכיר סצינות שלמות בעל פה. חשבתי על האפשרות לראות כך סרטים – כטקסט מילולי וויזואלי שחוזר על עצמו, בתיווך של זמנים שונים ושחקנים שנמצאים בין הסיטואציה בסרט לבין המציאות שמקיפה אותם באמת. התערוכה תהיה הזדמנות להתנסות בכך.

–

מתוך ההקמה, צילום יעל אזולאי

–

 יעל מספרת על העבודות: "התחלתי להתעניין בקולנוע בשנה האחרונה, בעיקר בהשפעה שיש לקולנוע על תפישת המציאות שלנו. בכל הפעמים שתפס אותי איזה רגע בסרטים שצפיתי בהם, חזרתי עליו שוב ושוב, באובססיביות. אני אוהבת לקחת לעצמי את הרגעים האלה. אם הסצינה יפה, אם היא מעניינת אותי, אני משתלטת עליה והופכת אותה לשלי. אני לא מנסה לעשות אותה בהכרח זהה לסצינה המקורית, אלא מתאימה אותה לרעיונות או מצבים שמעניינים אותי באותו הזמן. עשיתי מחווה לסרט "חלום אריזונה" בו אחד השחקנים הראשיים עולה על במת הקולנוע ומחקה את השחקן הראשי על המסך. שיניתי את הסרט שמוקרן על מסך הקולנוע לסרט רומנטי שגדלתי עליו כי עניין אותי יותר לדבר על אהבה בקולנוע, ואיך זה משפיע עליי כצופה – הסצנה גורמת לי להתרגש עם הדמות הגברית והנשית ביחד. תהליך צילום הוידיאו היה משפיל ומעצים בו זמנית – מצד אחד לעמוד ולשחק על במה מול המצלמה, עם ציוד סאונד ותאורה כמו השחקנים שבסרט, ומצד שני לחוות פי כמה את הבדידות שבלהיות צופה.

– 

ARIZONA DREAM 1992

(מחווה לסצינה מתוך הסרט Arizon Dream. בסצינה המקורית אחד השחקנים עולה על הבמה באולם קולנוע ומתחיל לשחק את הסצינה שמוקרנת מאחוריו (הסרט שמוקרן מאחוריו הוא Raging Bull), כאשר הוא משחק את שתי הדמויות. אני עושה דבר דומה אלא שבחרתי בסצינת הכרזת האהבה מתוך כשהארי פגש את סאלי.)

המיצג שבניתי לתערוכה הוא גם ניכוס של רגע קולנועי. התקנתי וילון תיאטרון\קולנוע בסטודיו כחלק מעבודה אחרת, ואז נתקלתי בסרט Last Year in Marienbed. בסרט מוצג רגע סיום הצגת תיאטרון שבו הוילון נפתח ונסגר כמה פעמים. בניתי מנוע שפותח וסוגר את הוילון כל דקה. אני רוצה להשאיר את הציפייה בלי שממש קורה דבר גדול או מרגש מעבר לתזוזת הבד.

–

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/1400305550297761/

–