המסע של כל אחד ואחת מאיתנו מגיע למקומות שלא יכולנו לתאר. לא חשבנו שנגיע עד לכאן, או שלא תיארנו לעצמנו מה זה אומר להיות במקום הזה. מלבד מה שאנחנו יודעים, מלבד השקט של כל מה שמוכר, נמצאת המציאות שעל פי רוב לא מסתדרת עם הסדר המסויים שציפינו ממנה להסתדר איתו. יש בזה מידה רבה של חוסר הגינות, כי מעולם לא שאלו אותנו וגם לא נדרשנו לשאלה אם אנחנו מעוניינים בכל זה או לא. החיים פשוט קורים, והנסיון להעניק להם משמעות קשור יותר ברצון שתהיה להם כזאת מאשר התוקף שיש למעשים, המחשבות והפעולות שלנו. נותר רק ליצור משמעות למקומות, להעניק מימד של קדושה למסע עצמו ולייחס חשיבות הרת גורל לדרך גם אם אין לנו עליה שום שליטה. האפשרות השניה היא להאמין שיש בכל זה תוחלת. בסופו של דבר, מה שנעשה, היכן שנהיה והגדרת הנורמות של מה אפשר לעשות בכל אחד מהמקומות שנגיע אליהם, יגדירו את זהותנו.

צפיה דגני, שלשמחתי קיים בינינו דיאלוג מתמשך של כמה שנים, פתחה תערוכה בשם ״חלק ונחלה״ בסדנאות האמנים בירושלים באוצרות של אביטל ברק, והיום בערב הן משיקות יחד קטלוג. פעם אחר פעם, צפיה מצליחה לשבור את חומת הציניות שלי באופטימיות הבלתי מתפשרת שלה, ולאתגר את המבט דרך האמונה הכנה שלה בכח של אמנות להגיע אל הלב. ביקשתי שתספר על התערוכה:

״בשנה האחרונה אני מסתובבת בפולין, שוהה בדירות אירבינבי. חוקרת את מעשה הכנסת האורחים בעידן הדיגיטלי, בטריטוריות אינטימיות של מישהו אחר, שפתח לפני את ביתו וקרביו לזמן קצוב, ונסע. שואלת: מה זה נקרא בשבילי להתארח בפולין? האם אני יכולה להיות נוכחת במקום הזה? מה זה נקרא להיות נוכחת? האם אני יכולה להעלם בו? מזיזה רהיטים ומציבה אותם בדירות. עדיין לא התקבעו המוסכמות של מה מותר ומה אסור בהתארחות בדירות אירבינבי. צריך להיות קורקטים ולשמור על חזות קרירה, בזמן שאף אחד לא רואה. מחטטת במגרות. מצלמת, ואז מחזירה הכל למקום, בלי להשאיר עקבות. מעניינת אותי פעולה שמוחקת את עצמה. אני מדמיינת את נמרוד של דנציגר, מתמוסס ברוח המדבר, עשוי אבן חול נובית, מתאחד עם החולות. הפוך מההשתנה הזכרית, הג'קסון פולוקית, שהיא סימון טריטוריה והכרזה ״הייתי פה״. אלו פעולות שמסמנות חריגה מהסביבה: ״אני לא פה״, או ״גם פה אני לא״. האירוע נשאר בתוך הקופסא השחורה של המצלמה, וכשמסתכלים בצילומים הם שואלים על הממשי: האם זו פאטה מורגנה? האם זה באמת קרה? כך קורה לנו כשאנו מאבדים משהו. היכן הוא? הרי לפני שניה היה שם, לנגד העיניים.

צפיה דגנית ׳חימום׳, מתוך ׳חלק ונחלה׳

שאלת הנוכחות וההעדר, המהדהדת ביתר שאת בפולין, ארץ שאליה אני שבה על אף שמעולם לא ביקרתי בה, נעוצה גם ברגע מכריע בראשית המאה העשרים, כשדושאן מסדר תערוכה במזוודה, מבקש לשבש את האתר השתלטני המוזאלי. חוקר את אפשרות ההופעה של האובייקט האמנותי ככזה שמחולל את תנאי הצפייה בו, מנסח אותם. התערוכה בסדנאות האמנים מתקיימת בשני משורים:

יש בה קופסאות שעומדות סגורות בחלל הגלריה, שעל הצופה לפתוח. נורא רציתי שהצופה יחליט בעצמו לעבור על הכלל הלא כתוב של עשה ואל תעשה בגלריה: מותר לראות אבל אסור לגעת. רציתי שהצופה יחליט בעצמו לפתוח את המזוודה. אבל המצווה הזאת כנראה חזקה מדי, אז לאחרונה שמתי שלט: ״נא לגעת בקופסאות״. מעניין אותי לייצר רגע של ידע חלקי, של עיוורון, של שיבוש החלל הקרטזיאני, שמבקש להתגבר על המבט-יודע כל לעבר יחסים אחרים בין צופה – חלל – תצוגה.״

׳חלק ונחלה׳, תערוכת יחיד לצפיה דגני. אוצרת: אביטל ברק.
עד ה22.3
אירוע השקה, 5 לפברואר, 19:00: תערוכה במזוודה | צפיה דגני ואביטל ברק בשיחה מדומיינת עם דושאן
לאיוונט: https://www.facebook.com/events/1626688177380242