‫הטבעות לסל זה כיף. מצאתי את עצמי משחק מול נער ממוצא פיליפיני ברחבה של קומה 5 בתחנה המרכזית החדשה, שבה יוצא לי להיות לא מעט. כמו כל ספורט, הוא נראה לי מטופש במבט ראשון. וכמו כל פעולה עם חוקיות פשוטה שניתן להתמסר אליה, הביקורת נעלמת עם בוא ההתלהבות מההצלחות הקטנות של המשחק עצמו. הצלחתי להשיג נקודה אחת במשחק מול מי שנראה בעיני כאלוף ישראל בהטבעות לסל. שיחקנו עד שיריבי הצעיר השיג 11 נקודות, סכום שלטענתו זיכה אותו בניצחון. זה היה מקובל עלי. העובדה שזכיתי לעידוד מצד חברותיי בעודי מפסיד, היתה חוויה מהנה בפני עצמה.

–

ישנה תחושה שחוזרת על עצמה בהמצאות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, והיא שאני לא לגמרי מבין מה קורה. אולי זה מכוון, אולי זה רק אני. ויש לתחושת העמימות הזאת יתרון משמעותי ביכולת לחוות את האירועים שמתרחשים שם – כי בכל הקשור לתחנה המרכזית, חוסר בהירות מאפשרת לחוש הביקורת שלי את מה שמשחק ההטבעות לסל מאפשר ליחס שלי לספורט.

–

ההתמסרות לאירוע, לחוסר ההבנה, לנסיונות הגישוש אחרי עוגנים מוכרים או משהו מרכזי שמתרחש נהיית הכרחית לקבלה של עצמי וחבריי בתור השחקנים העיקריים באירועים הכאוטיים האלו. בדרך כלל אירועים כמו פסטיבל הפנזינים או תערוכות שמתפרשות על כל התחנה. במקרה הזה, זוהי תערוכה חדשה באוצרות של דורון פורמן, שמנצל את הכאוטיות של התחנה, לצורך התוכן של התערוכה החדשה: Topsy Turvy, שמוצגת ב״גלריה המרכזית״. המונח מתואר בטקסט התערוכה ״עולם שבו הכול יתכן (תוהו ובוהו) תחושה הומוריסטית, "אוירת פאטוס". (ויקיפדיה)

–

אורלי איל לוי, צילום מתוך עבודת וידאו – המלוכדים שאציג בתערוכה

–

זה מקום בו יש התייחסות אל הפער הקיים בין קונצנזוס המסתמך על שיטה, מבנה, מסגרת וסדר, לבין מקום בו ההגדרות פתוחות ומשתנות. ההומור מאפשר הטלת ספק בחשיבותה של השפה להכרת המציאות, וכן מאפשר ביקורת על התרבות המנסה לאלף את האדם.

–

זה מקום בו נשאלות שאלות לא הגיוניות מתוך ניסיון לשנות את הכללים ומכאן המציאות מתקיימת בספק ומוגדרת בשאלה. התייחסות לטיבם של ערכים, ערך במובן (זהות). האמן אינו משרת את הממסד ואינו קיים בכדי לתת צורה למהות של מקום, ובמיוחד לגבי מקום המעביר מסר של שייכות או קונפליקט. היצירה במקום זה מאפשרת התייחסות לא הגיונית וכך משתחררת מהצורך להשתייך.״

–

דוריה ש, מתוך הפרויקט Sideburns and Quiffs part 2 Bruri

–

התערוכה הקבוצתית תציג את עבודותיהם של אורלי איל לוי, אלכס דרול, אנדריי פוברוב, בוריס מרינין, בר דביר, גיא גרינברג, דודיק אופנהיים, דוריה ש, דן אלון, דנה לאור קוגן, ליאת איריס, מיטל ירקוני, מילי ברזילאי, נאוה דה שליט ורויטל פאלקה.

–

בתערוכה מוצגים חפצים מורכבים, שלא שייכים לקטגוריה מסויימת, שאין להם מקום אלא באמצע, בין ההגדרות הקיימות. חלקן מצחיקות, כמו הכדור של דנה לאור קוגן, שמורכב משתי דסקיות עץ גדולות, שאריות מתוף כבלים ממוחזר. אחרות שומרות על אווירה רצינית יותר ומתודדות עם מגדר, כמו בזאת של דוריה שרה: ״ברורי(ה) הייתה האלטר אגו שלי בתיכון. אישיות ביתית, אבל קצת מופרעת, אימהית אבל עם טיפים קינקיים. איפשהו באמצע הדרך בין אודטה לדיים עדנה, ועם שפע של עצות מועילות לשתי בנותיי המוצלחות (שני ידידים טובים שהיום עושים חיל, כל אחד בתחומו). ראש משפחה אלטרנטיבית כמו ב'פריז בוערת', אייקון אופנה באמצע המדבר כמו ב'פרסילה', שדרכה הבנתי את מה שידעתי תמיד – שזה בסדר גמור להיות חקיין אלביס ודראגיסטית ורודה, בעת ובעונה אחת.״

–

גיא גרינברג

–

באמצע הביקור המקדים בתערוכה, הבנתי שאוכל לפרש אותה רק בדיעבד. גם חומר רקע לא היה מועיל. ערימות של קופסאות פלסטיק צבעוניות היו פזורות בחלל, בין האובייקטים. חברה העירה על כך: "אם נצא אל מעבר לכביש, היינו יכולים לחבר אותם לכל החלקים האחוריים של  התל אופן״. ואני חשבתי שאלו בדיוק מסוג הדברים שלא כדאי למצוא להם שימוש, אלא לתת לחוסר הפשר את קדמת הבמה, ולראות מה יקרה.

–

פייסבוק:https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1013461845343168&set=gm.692022244259898&type=1&theater