האת חפירה הזה שאלוהים יקח אותו, שוב ושוב אתה מוציא בוץ יבש, משליך אותו אחורה, נראה כאילו הטבע עושה לך דווקא, ממלא את האת בעוד ועוד בוץ יבש, זרדים, קליפות לא מזוהות, גרגירים, עלים צהובים קטנים ועלובים, זה פשוט לא נגמר. אבל ייאוש תמיד היה מובנה בך, תמיד קינן בתוכך, מאז שהיית קטן, עוד בבית הספר היסודי, ישבת ככה במבחן בחשבון של כיתה ד' ולמרות שאף ילד אחר עדיין לא סיים, אתה הרגשת צורך לעשות הכל במהירות, כותב את התשובות מוחק כותב מוחק, שם סימן שאלה בסוף ומוחק גם את זה, פתאום, הראש היה מואר וכל הידע שנחבא קודם, היה מציץ ומתגלה בבהירות מסנוורת, יד ימין הייתה שוקדת על הדפים, כל ארבעת הדפים, והעסק היה נגמר תוך כמה דקות, היית מגיש את הדבר הארור הזה למורה, סיגלית, שאלוהים יקח אותה, והיא הייתה מחייכת בעליבות האופיינית לה, ואתה חזרת לשבת בשורה שתיים בטור שליד החלון.

כמה קיבלת אז? שמונים וחמש! שמונים וחמש לעזאזל, שמונים ו-חמש! חמש עשרה פחות מציון מושלם, כשהגעת הביתה ציפית שאבא יוריד חגורה וישאיר עלייך סימני צריבה טריים עמוק עמוק בעור, אבל זה לא קרה, ונחדרת בייאוש, נחלת אכזבה, אכזבה כפולה, על המבחן ועל העונש שלא בא. ייאוש!

אבל זה לא משנה עכשיו, הגיעה השעה שבה הדברים מסתדרים והגלגלים מסתובבים, השמש כבר ירדה לה למקום המחבוא שלה, הירח תקוע מעלייך כמו פנס שמאיר על חיה מבוהלת.

הראש, הנה שם בפינה, הפרצוף חסר הבעה וחסר תכלית, היה ככה גם לפני שנותק ממקומו, עם עיניים שתקועות בתוך אטימות המוות, והסנטר שמן, רק מלהביט בו לשניה אתה מבין שצריך לקרוע אותו ממקומו, האף כדורי ואת זה אפשר למחוץ בין אצבע אגודל, והאוזניים, הו האוזניים! שתי אלה זה הדבר הראשון שבולט בפרצוף הזה, לא אוזני פייפר, גם לא אוזני עכבר ורדרדות, אלא אוזניים עבות, בשרניות, כאלו אפשר לקלף אותן שכבות על גבי שכבות, כמו הבוץ היבש, זה לא נגמר, גם אם תתחיל מחר בבוקר, כמו שהיית צריך לעשות היום ולא עשית, גם אם תתחיל מחר בבוקר, אתה תסיים מחרתיים, העיניים שלך מנקרות והפיהוקים מכים בך זה אחר זה… אוזניים ארורות, זה הדבר הראשון שהיית צריך לתלוש משם.

הוא הצמיד את הפלאסק לשפתיו, גמע את הג'יימסון, האליקסיר שלו, בזמן שעמד בפינה בין הרחוב הראשי לרחוב צדדי, רחוב שהדבר הכי מעניין שם היה מרכז קריוקי… התבשר לו שלפני כמה ימים, שלושה או ארבעה, החליטו לשחרר אותו מתפקידו, עבודה שעשה במסירות וחריצות יותר משתיים עשרה שנה. אמנם לא תמיד היה לו קל, לא היה רכב, רגליו גררו אותו ברחבי העיר, בגשם, בברד, בשרב, וגם בסתם חום אימים שגרתי, אבל מה, זה בכל זאת מילא אותו בסיפוק, כל יום היה שווה שלוש מאות וחמישים ושניים שקלים שהוזרמו למשכורת, שלא לדבר על המאתיים אחוז שהרוויח בחגים (פה הסיפוק היה כפול).

הייתה איזו תקרית אחת, או שתיים או קצת יותר, עם כמה לקוחות שבאו בתלונות על האיחורים שלו, או יותר נכון, טענו שהוא פשוט בהה בהם ולא אמר דבר, החבילות צמודות לידיו, איזה שבב חיוכי בצבץ משפתיו. 

"אין חזרה מפה", שירבב חלושות, לקח עוד לגימה מהפלאסק, המשקה ריכך את גרונו וצרב אותו בו זמנית, רגליו היו נטועות באספלט, עיניו עקבו אחרי תנועת המכוניות האינסופית, אישוניו כמו התרחבו כליל ואז התכווצו לגודל של סיכה, חלק מזה היה אשמתה של השמש כן, השמש הצורבת הלוהטת הקודחת השורפת המטגנת, וגם אותה צריך להשמיד, במוקדם או במאוחר…

הוא לקח הפסקה מבולמוס השתייה, נשען על קיר בטון, מטונף בכתמים לא מזוהים (שמן? גריז? נפט?), עוד רגע ימתזג בחריצים ויהפך ליצירת אמנות שנויה במחלוקת, "האיש ששכח איך לעמוד", כן, משהו אווילי כזה…

"קלטו קלטו", שמע איזה קול, נשמע כמו משהו שיצא מפה של זאטוט, עם שיער קוצים או גלאח, ילד שדוף ומגעיל, והוא הפנה את ראשו שמאלה, וראה כן, הוא די צדק, ילד, נער, משהו בין לבין, רכוב על אופניים חשמליים, ציניות ארסית משתקפת ממבטו, שפת הגוף שלו מבטאת מלחמה, כאילו הבנאדם נמצא באיזו משימת הישרדות של חיים או מוות. 

"מה המצב? מה איתך? מה המצב איתך ומה איתך המצב?", צחקוקים נשמעו מאחורי הנער, חבורה של צבועים שלא ניתן להבדיל ביניהם, התגודדה מאחוריו כמו חורשה של דקלים, שאלוהים יקח אותם ואת הקוצים שלהם…

הוא הביט בנער, עיניו קפואות, הנער זרק את הידיים באוויר כמו שימפנזה לוליינית, חבריו המשיכו לצחקק צבועית מאחור.

"וואלה ראיתי אותך איפשהו… אתה הזה שמסתובב עם הדואר נכון? מחלק את כל החבילות, חי את ה-חיים, וואלה אפילו בלי אוטו, עושה הכל ברגל, כמו מלך!" עכשיו הוציא סיגריה מהכיס, סיגריה בודדה ששמר למקרי חירום. אף פעם לא יצא מהבית עם חפיסה, פלאסק פלוס חפיסה שווה לנקרופיל וחדר מתים…

הדליק את הסיגריה, שאף אותה עמוקות ונשף את העשן במהירות. כיף זה לא, לעמוד ככה, ולהיות נושא הבדיחה, ועוד של כמה צוציקים מפוצצי טסטוסטרון, שמצאו להם מישהו שמתעסק בשקט שלו, ב-לבד, בלי להפריע לנפש חיה. הם באו, הזאטוט המתגרה בראש, וככה הרסו לו את יום הניחומים, יום שבו הדבר האחרון  שרצה זה תקשורת עם בן אנוש, ובכל זאת, הנער-ילד היה מוגבה על אופניים, רגליו דרוכות על הדוושות וגופו זקוף מעל המושב וישבנו בולט החוצה…

הוא, בפינה שלו, חשב על זה שאלו שעושים הכי הרבה רעש, אלה שמנפחים את החזה כמו קרפדת ג'ונגלים רעילה, אלו שהולכים בראש מורם ובלשון משוחררת, אלו הכי חלשים ונרפים ופגיעים, אולי אפילו הומואים בארון, זה די הגיוני בסופו של דבר.

"מה אתה לא יודע לדבר? אתה, נו איך קוראים לזה, אתה אה, אתהה…." "אילם!" צעק אחד השפוטים מאחור, "כן, אילם! אתה אילם? וואלה אתה נראה הומו, אתה יודע?", כל מיני קריאות "הווווו", רעשים אחרים מחממי תגרות עלו מהעדר, הוא עצמו עדיין עמד בשקט, גבו על הקיר המצולק, ראשו מצייר לו דברים שעדיף לא להתעסק בהם.

"טוב שמע, בוא נלך, זה קצת…. בוא נלך אחי", אמר עוד שפוט, הנער המנהיג  הזדקף עוד יותר, נתן חיוך ניצחון קטן, ורכב לו הלאה, עם כל דגי הרקק אחריו, ממש מופע טבע מנשיונל ג'יאוגרפיק.

הוא כיבה את הסיגריה, לקח עוד לגימה מהפלאסק, ואז הלך לו. יצא לכיוון שאליו הלכו המשוטטים הצעירים.

הוא רוצה ליילל לאור ירח, לא כמו זאב אבל כמו אדם שלפעמים מעריך חיות יותר מבני אדם, אבל מהר מאוד הבין שחבל על הזמן, עדיף פשוט לקחת את הרגליים ולהתחפף מהחורשה הזאת כמה שיותר מהר, לתת הליכה בקצב זריז, לעוף מהחור הצמחייתי הזה, הראש הזרועות הרגליים החזה, שעוד לא הצמיח שיער, כולם מפוזרים בור פה ובור שם, הבוץ היבש, העלים, הזרדים, פירורי החול, גרגירי האבק, כל הבורות מכוסים כמו שצריך, היטב היטב, הסיכוי היחיד שימצאו פה משהו זה רק אם איזו חפרפרת תבקע מאחד הבורות עם שלל מלחמה ותיתקל באיזה חקלאי או מפקח או מדביר או מה שזה לא יהיה! הוא עשה מה שצריך, מה שמקובל, חפר את הבורות,  מאות מטרים זה מזה, ישכבו בשלום ככה הרבה זמן, הראש בינתיים יהפוך לגולגולת, הזרועות והרגליים לעצמות והחזה לכלוב ציפורים.

נכון שלמשך שעה או יותר היה לו  איזה בלאקאאוט קטן, הזמן נעמד דום, פצפוצי רעש קטנים ריקדו במוחו, הפצירו בו לעשות משהו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ו,אבל הוא לא נכנע לרעשים, לקולות, לרחשים, פשוט המשיך בשלו וחפר והשליך חפר והשליך, את חפירה זול ומזורגג, שמצא ב… ועכשיו היה האת שעון על כתפו, תיק הספורט נקבר יחד עם הזרועות או הרגליים, מי זוכר, אולי זה מרקיב שם עם הראש הקוצי, חיפושיות ותולעים רבות ביניהן מי תהיה הראשונה שתנגוס בסנטר השמן…

הוא פנה לדרך עפר, הירח מנומנם עכשיו ולא מאיר מי יודע מה את הדרך, קצב ההליכה מאט יותר אבל הגוף עדיין דלוק ועירני. מאחוריו צרצרים שרים להם, רוחות קלות מלטפות את שכמו, האופק של העיר – בנייני מגורים וגורד שחקים אחד לתפארת – מגרה בו את הרצון לחזור, לחזור ולשכוח (לשכוח?) את כל הימים האחרונים, החל מהפיטורים וכלה באת החפירה הזול, ואולי גם כמה ימים שיבואו אחרי כן.

אתה בבית, הכל טוב, אתה רגוע, אתה נינוח, הכל טוב, לא קרה שומדבר, הדבר היחיד שקרה זה שמחקת עוד פגם אחד מזיק מהפלנטה, לא נורא, אף אחד לא באמת יתגעגע.

משהו מגרד במותן שלך מתוך הכיס, משהו מפציר בך להעיף מבט.

כאילו תקעת שם חתיכת פסטרמה או צמיג קרוע.

אתה מוציא את הדבר הזה מהכיס, מתבונן בו, מנסה להבין את פשר העניין ומה אתה בעצם מחזיק פה, אתה מתבונן ואז קולט – הישבן! הישבן, שהתרומם קודם מעל האופניים… למה שמרת אותו? 

אתה זורק את זה לפח הפלסטיק הקטן שבמטבח הגמדי, אתה זורק אותו, מכסה אותו באינספור פיסות של נייר סופג והולך לענייניך. שוכחים שוכחים שוכחים ואז מתחילים דף חדש.

–

לי גבריאל וולר, קרדיט צילום עופר דבוש

–

לי גבריאל וולר, בן 30, גר בהוד השרון, עובד בימים אלו על נובלת ביכורים.

סיפור נוסף שלו, "תיאום זמני" ניתן לקריאה בגיליון השישי של "סיפוריים", כתב העת של הסופרת, המאיירת ומבקרת ספרות – ענת עינהר.

לקבלת כתב העת המשובח של עינהר, כתבו לה ב*פרטי* את כתובת המייל שלכןם