הפותקאסט שהן יוצרות באמצעות שיחה על אמניות מהעבר עם אמניות משדה האמנות המקומי. בשיחה משולשת הן מעלות את סיפור חייה של האמנית לצד מפת-הלידה האסטרולוגית שלה ומקימות לתחייה נשים מהעבר שאולי נשכחו. 

השבוע הן מוציאות פרק שביעי במספר ל'פותות': הילמה אף קלינט עם שרון אתגר ★ וגם שתיהן מציגות בסופ"ש אוהבות אמנות בתערוכה המרכזית ״אליהו״ באוצרותן של עפרה חרנ"ם וטלי בן נון.  

 –

 –

איך אתן בוחרות באיזה אמניות מהעבר להתמקד ומה בפנייתכן לאירוח אמנית מקומית?

מורסאן: ריקי היא ה-וונוס בתאומים שלנו ומייצגת את הפנים של 'פותות'. הרשת בתוכה היא נמצאת, מלאה בדגים יפים. ריקי היא מבחינתי שער הכניסה. בזכותה יש את "פותות", יש לה יכולת להזמין באמפטיה ושיח שלא משתמע לשני פנים. משהו פשוט ואותנטי. 

ריקי: בשדה האמנות המקומי קיימות כל כך הרבה דמויות מדהימות, אני פונה לנערצות עלי לאלה שאני יודעת שיהיה מעניין להתבונן יחד איתן על אמנות. אותן נשים מתוך השדה שלנו מביאות תמיד נקודות מבט מפתיעות ואני מאוד נהנת מכך שיש לי תירוץ ממש טוב לדבר איתן ולשמוע בקולן את מחשבותיהן ודרכן.

 –

שרון אתגר

 –

מה מערכת היחסים: מיקוד הדמות, איסוף חומר, הכנה, קריאה?

מורסאן: זה תמיד מרגיש כמו זכייה בלוטו. הרגע לפני… הרגע אחרי… מה שעולה מיד כשאנחנו מקבלות את השם. קצת מקביל לתינוק שהגיע. זה גם – מה שיוצא אני מרוצה. ואם אינני מרוצה, משהו יתגלה לי בטוח… החוויה הזו שיש מישהי שאני הולכת להיכנס לתוך החותם הגיאומטרי שלה היא מחייבת איזשהי אצילות וענווה נטולת כל שיפוטיות גם אם אינני מתחברת לאמנות שלה, לדוגמא. 

ריקי: בשבילי זהו תחילת מסע, אננו מתחילות לצלול בנפרד וביחד לתוך אותה דמות ששואבת אותנו כמו מסע בזמן אל תוך תקופה אחרת אל תוך חיים והיסטוריה. לפעמים אותה האישה היא מוכרת ואני מעמיקה את הידע שלי עליה ולפעמים בכלל לא, ואני מכירה דמות חדשה לגמרי שזה גם מפחיד אבל גם ממש מסקרן. אני מוצאת כמה מעט אני יודעת על תקופות מסוימות באומנות,  אף שלמדתי תולדות האומנות, כמעט אף פעם לא לימדו אותנו על דמויות נשיות מתוך הזרמים החשובים. אני נשאבת אל תוך אותו זרם ולדמויות המובילות שם, גברים בדרך כלל ומוצאת את ההקשרים לאותה אישה שפעלה שם ואיך נכנסה דווקא לשם. 

 –

הילמה אף קלינט

 –

מורסאן: הכל מתחיל לדבר אותה. יש איזו אישה שנכנסה לי לכיס ואני משוחחת איתה. תמיד אני מוצאת הקשרים בתוך מחברות אישיות, יומנים, כל העולם מתחיל להדהד את הדבר הזה. 

ריקי: בהמשך לשאלה הקודמת,  בנוסף לקריאה האינסופית והצלילה לעומק הדמות, אני מכניסה אותה גם לחיי ונמצאת בכל מה שאני רואה ועושה, אני אפילו חולמת עליהן לפעמים….

 –

הילמה אף קלינט

 –

הקלטה: 

מורסאן: שם יש דגש לאיכות השיחה, הכנה מירבית בשביל תודעה גבוהה יותר שתגיע. אלו רגעים של אינטואיציה, דברים שלא חשבנו עליהם לפני. והשזירה של שלושתנו יחד מביאה מרחב אחר. שלא מהיומיום. עבורי יש שם הרבה רגעים של כניסות ויציאות מהחתימה הזו של האמנית. כי כל אחת מאיתנו יושבת בתוך שדה אחר ואנו מלקטות את הפרחים וחולקות אחת עם השנייה. בתוך הכניסות והיציאות מהשדה הזה אני מנסה כמה שפחות שלא יהיו חיתוכים או דברים הזויים שאני אומרת ואיש אינו מבין. כך שיש לי מין גשר כפול לחצות. מהמפה האסטרולוגית לשולחן ומהשולחן חזרה למפה. עוברת בין כמה מימדים. שהליבה היא המפה האסטרולוגית והאלמנטים ואיך הם חיים פה יחד איתנו. איך השולחן שאנו יושבות עליו הוא גם חלק מהחותם האסטרולוגי של האמנית. זה מה שמחזיק אותי מרוכזת קשובה וברורה. בתקווה… 

ריקי: זהו רגע חגיגי, ואנחנו חוגגגות אותו בארוחה  לפני ההקלטה זה חלק שאנחנו מאוד אוהבות עורכות שולחן יושבות שותות ומחממות ביננו את השיח. זהו אירוע. ואנחנו מאוד שמחות עליו ונערכות לו. אחרי הארוחה אנחנו חמות ומוכנות להקלטה, זה קורה בבית שלי ובעלי מחבר לנו את המיקרופונים באולפן הביתי, אז האווירה מאוד ביתית ומחבקת. יש בזה משהו שנותן לי גם המון ביטחון ושלווה. 

את ההקלטה עצמה לפעמים קשה להתחיל אבל דקה שתיים אל תוך ההקלטה ואנחנו כבר שוחות שם בתוך החומר וכל מה שאנחנו יודעות וחושבות נחשף לשלושתינו וזהו רגע מקסים של גילויים והבנות וחיבורים. 

 –

 –

עריכה: 

מורסאן: אלוהימה. זה הרגע שבו באמת מבינים מה משמעותי. אני אוהבת לשמוע את הקולות שלנו יחד. תמיד שמה את היצרים שלי לעשות מזה רימיקס בצד…. יש מלא קטעים טובים אבל הם לא קשורים בהכרח לשיח ואנחנו ממש מחפשות את הדבר הנקי והשלם הזה ולכן אנחנו עורכות. משלוש שעות לשעה וחצי עוד לא קרה שהצלחנו בטייק אחד. אבל פרק אפס יהיה ערוך? אני מקווה שלא. 

ריקי: את העריכה רובה עושה מורסאן, ואני סומכת על האוזן שלה. יש משהו בה שיודע לסנן את העיקר מהטפל ואני פשוט מתאהבת בכל מה שאני שומעת. לכן זוהי משימה מדוייקת לה אני רק מביאה כמה דיוקים שבעיני כדאי לתקן אבל העריכה מלטשת את החומר ליהלום יפייפה שאני כה גאה לקרא לו ״פותות״.

 –

מה "פותות" משקפת בהצהרת-אמן שלכן? 

מורסאן: בתור ילדה החלום שלי היה להיות שחקנית, שדרנית וציירת. ואלו הדברים שהייתי עושה מאז שיכולתי להחזיק צבעים וקול. שאלת הקול ושאלת הצבע שאלת התיעוד. מה שתמיד נשאר היה הכניסה שלי לתוך מחברות. מחברת שהיא תמיד איתי… המחברת היא מרחב עיכול. אני לא כותבת שם, רק רושמת ומציירת. מציירת מה שניתחתי במפות האסטרולוגיות של הזמן הזה… משם גם הגיע כל הגוף תרגילים שיצרתי עבור הסדנאות. כשאני מלמדת אסטרולוגיה זה מגיע דרך היצירה, הבלתי אמצעי.  עם השנים, מבחינתי אם אני עושה אמנות ויהי כל דבר וכל מדיה – הרצון הוא ליצור מפגש, מפגש קטן. משהו שיניע. ממימד פלסטי למימד הצליל, יותר כותבת, זה מבחינתי משהו שנישאר מהדו-מימד. נהפכת יותר ויותר מדו-מימד לאין מימד…. יותר מחפשת את הרוח, את הצליל שלה בתוך היומיום. את הקטן בגדול, את המיקרו במקרו. לכן אני הכי אוהבת ונמשכת למראה-מקום, site specific. מקומות להגיב עליהם. צריכה את הdomain כדי שאוכל לפרק אותו ולחבר אותו להכי קוסמי ולהכי אישי עכשווי שקורה עכשיו. ואז נשזרת שם היסטוריה, אסטרולוגיה, כתיבה, צלילים, הקלטות של הדברים מסביב, מין קולאז כזה.  פותות לחלוטין מתקיימת שם. גם העיסוק של מפת לידה ומפת מוות. גם השאלה הרחבה יותר לגבי פעילותה של אמנית. גם ההכנה לקראת כל פרק … וגם האיכות של השיחה, התודעה שאינה מתקיימת במרחב החולין. זה מה שמעניין אותי. כמו בסשנים האישיים, אני נמצאת המון בשיחות כאלו. וכל דבר לקראת השיחה הוא סימן למשהו שקשור בשיח שהולך להתרחש. המרחב האמנותי הוא רגע של התגלות, רגע של בשורה שמגיעה. רגע שבו הליבה הכי אינטימית מצליחה למצא לעצמה מקום. זו אולי נטייה מיסטית אבל יש פה גם פיקחון גדול. כי בסופו של דבר השיחה מתקיימת בזמן הווה, ויש לה מבנה תחום. 

 –

ריקי: גם לי היה החלום הזה להיות שחקנית, חלום שנגנז בשלב מוקדם מאוד. אבל אהבה לסיפורי חיים של אנשים, לביוגרפיות תמיד היתה קיימת בי. ותולדות האומנות הוא הנושא האהוב עלי. אני נהנת נורא לשמוע וללמוד על אמנים חדשים וככל שאני אוהבת לעשות אומנות, לראות אומנות ממלא אותי כמעט באותה מידה. לקרא ולחקור על אמניות מתקופות שונות מביא אותי לכל מיני הבנות שאני לא בהכרח מכירה וזה מעיר אותי ואת העשיה שלי והחשיבה שלי על אומנות. 

העיסוק שלי בתור אומנית חוזר אל הפרקטיקות שנחשבו ״נשיות״ בעבר, היום אם גבר עושה אותן הוא אמן דגול אך אם אישה עושה אותה היא עלולה ליפול לקטגוריה של ״אומנות נשית״ דבר שמפחיד הרבה אמניותֿ. אבל אניחושבת שלקחת את זה דווקא כי זו פרקטיקה נשית ולהוסיף לה את אלמנטים הנשיים בהם אנחנו יותר חודרים את הרעיונות המטאפוריים ופולחנים לפעמים של העשייה. 

בתור אישה שיוצרת פה אני מאוד מזדהה עם הפן הזה של הפותקאסט שמתעסק רק בנשים, זה כאילו הצד האקטיביסטי שלי הצד שרוצה לתקן את העולם ובעצם לחשוף אנשים לכך שהיו ויש אמניות רבות שאנחנו לא מכירות רק כי לא באמת לימדו אותנו ולא באמת הנגישו לנו את היותן חשובות. אני רואה איך אמניות הביאו רעיונות חדשים שגברים תמיד ראו והבינו את חשיבותם וניכסו אותם לעצמם. הייתי רוצה שבאמצאות הפותקאסט נשים אלה יחזרו לתודעה וכמו מן האוב נעלה אותן לשיח מחדש , אלה הן נשים אמניות גדולות וכולם צריכות וצריכים להכיר אותן כמעט כמו שאומרים בקלות ״פיקאסו״. 

 –

 –

ריקי אלקיים

שתיכן מציגות עכשיו באוהבות אמנות עושות אמנות. איך זה קשור לכל זה? 

מורסאן: ריקי מציגה בתוך חממה בשכונה , מקדש לאלה אישתר. עוטפת את הנשיות בבדי-משי. שמש בסרטן, כל הזמן מטפטפת נעימות שמחייבת אותנו כדי להיות אנשים טובים יותר וקשורים לאדמה פה… זה לגמרי מתקשר לי לכל ההסכת הזה, האופן בו היא מחזיקה ברצון לתקן את ההיסטוריה ממקום שפשוט אומר: תסתכלו, היא הייתה פה קודם. תתנערו מהדימויים הישנים. 

עבורי זה משחק של קטבים, שינוי סיפור. שינוי עמדות. בטח בתוך ההקשר של אליהו הנביא, שהביא בעצם רגע באנושות שאמר: מעכשיו, כל הפגאניזם הזה אני רוצה דבר אחד, שתהיה פנימיות. עבודה אחרת. לא דרך הטבע לחפש את האלוהות, שהאדם יחפש וימצא אותה בתוך עצמו. קול דממה דקה. וריקי בעמלנות חושפת את התפרים של הנשיות מחדש, הפגניזם דרך התבוננות שוב בטבע, בחומרים הרכים, הנעימים, ביצירה של בית וקונכיות קטנות שאפשר ללון בהם. 

אני לקחתי את העמדה הזיכרית אפשר לומר. לאן אליהו הלך אחרי שעלה במרכבת אש? מה בין קול-דממה-דקה למוות קליני. בין מוות-קליני לאליהו. אליהו אלינו. קשר שלבסוף מגיע אל האם הגדולה. כי משם הכל התחיל, נו.  

 –

ריקי: מורסאן מפסלת עם הסאונד את הקולות של הדממה אני משוכנעת שזה יהיה מכשף ומעורר כמו כל דבר שהיא עושה! שמעתי פעם מישהי אומרת שכל אמנות שנעשת ע״י נשים יש בה גם קסם כי נשים יוצרות עם קסמים. וזה מדוייק למה שמורסאן עושה גם ב"פותות" וגם בחיים! 

נשים קרובות לעולם הכישופים והיופי! אז יחי המטריארכיה! 

 –

מורסאן

 –

איך זה קשור לפרק הבא של "פותות"?

הכל קשור ל"פותות"! 

פרק # 7 הילמה אף קלינט עם שרון אתגר

הילמה אף קלינט היא איחוד הקטבים. לא רק חלוצת המופשט אלא גם חולצת מעיל כבד שהיה פה בתחילת המאה ה- 20 ונמצאת בדיוק ברגע בו זרמים מהמזרח התחברו לזרמים מהמערב. היא צולחת בציורים שלה רגע מאד מאד גדול בתולדות העולם בו הידע מתחיל להיות זמין ואפשרי לכל אדם באשר הוא. משהו נחשף שם שקשור לתרבות שלנו היום. הוא גם מאד מיוחד לי כי יש כאן גם מפגש עם מורים גדולים כמו שטיינר, בלבצקי ועוד מיסטרייות עתיקות ו… כך ש… ו… לא נרחיב במילים. צריך לשמוע את הפרק עם אורחת שהיא כוכב בפני עצמו, שרון אתגר. 

 –

בפרק הזה הילמה כאילו עושה את מה שאנחנו שואפות אליו גם באמנות שלנו וגם בפותקאסט והיא מצליחה לשזור רוח באמנות בצורה כל כך אמיתית וטוטאלית. אומרים שהיא ציירה לעתיד אני חושבת שאנחנו מתחילות להתקרב אל העתיד הזה בו הרוח והחומר הם אחד. 

 –