בתמונה: ליהי חן. צילום: נובה קרמר

–

מזל: דגים קלאסי

–

מצב משפחתי: נ׳+3

–

מצב נפשי: שומרת על הנפש. כמו כולם.

–

מה את עושה בימים אלה? איך נראה סדר היום שלך בעת זו?

אני מציגה תערוכת יחיד חדשה, ״בשורות טובות״ בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון, את התערוכה אצרה תמר לב-און המחוננת שהיא באמת מתנה בלי קשר לתערוכה, היא שותפה נהדרת לעבודה ואני לומדת ממנה המון, היא משלימה ומבינה אותי.

בתערוכה מוצגות עבודות שנעשו בטכניקות דיגיטליות עם שילוב של קראפט ידני. משהו שאני עוסקת בו כבר כמה שנים – הספקטרום הרחב שבין העולמות האלה והאפשרות שלהם להחליף אחד את השני ולהתערבב זה בזה.

העבודה המרכזית בתערוכה היא רישום בגודל 1/1 של קיר האוניקס בביתן הגרמני בברצלונה של האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה. זה רישום דיגיטלי שעבדתי עליו בשנה האחרונה על האייפד והפך להיות שלוחה של הגוף שלי, ציירתי באמוק, בכל מצב, התחלתי בציור בהתבוננות במשך כמה ימים מול הקיר בברצלונה, והמשכתי בבית בסטודיו, ברכבת, בסלון, בכל מקום שהתאפשר לי רגע להתנתק. זה היה אתגר גדול לצייר אותו, עבדתי כמעט בעיוורון כי הפורמט אילץ אותי לראות כל פעם רק חלק קטן מאד מהציור. החלקים האלה הפכו להיות כמו ״ג׳ורנטות״ של המצב שלי בכל פעם שניגשתי אליו, והנצחון שלי היה להצליח להרכיב ממנו את הדבר השלם עם כל האתגרים הפיזיים והטכניים שכרוכים בזה. יש בתערוכה גם עוד כמה עבודות חדשות כולן משלבות עבודה דיגיטלית עם ידנית, וההצבה של הכל יחד היא סוג של אינסטליישן עם איזונים עדינים מאד.

–

זו תערוכה מאד אישית, למרות שהיא נראית במבט ראשון כזאת שעוסקת בחומר או בדברים אחרים. היא נעשתה כולה מאז ה7 באוקטובר והדרך אל ההקמה שלה היתה טעונה. אני חושבת שלשקוע בפרויקטים של התערוכה בתקופה כל כך קשה וחשופה, מלאת רגשות אבל וכאב היה הדבר הכי נכון בשבילי.

–

–

חוץ מהתערוכה… אני מרצה במדרשה לאמנות בבית ברל, מרכזת את תחומי האמנות במחלקה לאמנות ומרצה באוניברסיטת חיפה. שני המקומות הם בית בשבילי ואני אוהבת כל אחד מהם ואת הייחוד שלו.

ב10/6 תיפתח לערב אחד התערוכה ״פרזיטים״ במוזיאון פתח תקווה, זו תערוכה של סטודנטים בקורס שאני מלמדת השנה במדרשה לאמנות עם מריה סאלח מחמיד, שהיא אמנית ואישה מוכשרת מאד, אנחנו עושות עם הסטודנטים שיתוף פעולה עם המוזיאון, הסטודנטים אימצו צורת מחשבה טפילית והתתייחסו לעבודות בתערוכה.

באוניברסיטת חיפה אני מלווה את תלמידי התואר הראשון והתואר השני לתערוכת הגמר שלהם. תערוכת התואר השני תפתח ב12/6, הצטרפתי ללמד בתכנית יחד עם טליה הופמן השנה, ואני נהנית מאד מהשיח ומהעשיה שם. כבר כמה שנים שאני מנחה את הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה לקראת תערוכת הגמר. זו זכות גדולה, אני מאד אוהבת את העבודה איתם משלב החיפוש הראשוני ועד להקמת הפרויקט. השנה נפתח את תערוכת הBA ב-10/7.

–

כמו תמיד, הכל מתנקז לאותה תקופה של עומס, וגם בלי קשר לכלום קשה לנשום, אני משתדלת לנהל ימים מסודרים עם מלא רשימות ולוח שנה מפורט כדי שלא יפלו כדורים בג׳אגלינג הזה. כל יום הוא מטורף וכיף – שילוב של משימות מכל הסוגים ובתוכן אני משלבת גם דברים אחרים שחשובים לי. המזל שלי שאני עושה פרויקטים שאני מאמינה בהם ונהנית לעשות אותם גם אם הם קשים.

–

מה רצית להיות?

בקצרה – קוסמת.

ובהרחבה – כשהייתי בת 4 או 5 אמא שלי לקחה אותי למוזיאון ישראל, היתה שם הופעה של קליוסטרו שהעלים ברחבת המוזיאון פסנתר כנף, אני ישבתי בשורות הראשונות והפלא שקרה שם קשר בתודעה שלי קשר עמוק בין אמנות וקסם.

בסוף ההופעה קליוסטרו נתן לי במתנה קסם קוביה קטן שלימד אותי לעשות, מאז המשכתי לעשות ולתרגל אחיזת עיניים.

אני באמת מרגישה בת מזל שהצלחתי להגיע לעשות אמנות, וכזאת שעוסקת גם בשאלות של תודעה, אשליה והחסרת פעימה. קליוסטרו כמובן מכיר את הסיפור ולפני כמה שנים שלח לי את הסרטון של הרגע המדובר. הוא הוסיף בחוכמה שממליץ לי לא לצפות בו כי בחייים עדיף לפעמים להשאר עם הקסם בזכרון או בפנטזיה (ברור שצפיתי).

–

–

היית מקובלת?

תמיד הרגשתי שמקבלים אותי, גם כשממש התאמצתי להיות חריגה או שונה. יש לי משפחה אלקטיבית של חברים קרובים שאני משתדלת להיות להם חברה טובה, להכיר תודה עליהם, ולהחזיר את האהבה והקבלה שאני זוכה לקבל.

–

עברות פליליות?

אני חושבת הרבה על האפשרות המסוכנת שאורבת לכולנו, לכל אדם חושב, לאנשי רוח, לאמנים ולמחנכים, שלהביע את דעתם תהפוך למעשה פלילי. זה מפחיד ומעסיק אותי, מחלחל לכל מה שאני עושה, ובמיוחד מטריד אותי בהקשר של חינוך בכלל, ומול הילדים הפרטיים שלי.

–

פרסים?

קיבלתי כמה, פחות מכמות הסירובים. משתדלת לאמץ את גישת ה״שלח ושכח״ – לפעמים זה קצת יותר קשה. פרסים הם כוח תנופה אדיר (כשמקבלים אותם). ההבנה שמישהו חוץ מהאנשים שקרובים אליי חושב שמה שאני עובדת עליו הוא ראוי ורלוונטי, שומרת על האש של המוטיבציה דולקת ומחזקת מאוד.
אני גאה בפרס הראשון שזכיתי בו כשסיימתי ללמוד – פרס בית האמנים על שם סיומה ברם ובלה בריזל. בלה בריזל זוכה לאחרונה להכרה מחודשת בתערוכה מקיפה של העבודות שלה במוזיאון תל אביב. זה משמח אותי ונותן תקווה. אני כרגע מחפשת תקוות להאחז בהן.  בנוסף, זכיתי בעוד כמה פרסים בתקופת הלימודים, בפרס מורשה של מוזיאון תל אביב, ובפרס האמן הצעיר של משרד התרבות.
הגיע הזמן לעוד פרס לדעתי – אבל נראה מה יהיה.

–

מה אנשים יופתעו לגלות עלייך?

ראיתי 21 עונות של האנטומיה של גריי, והספירה נמשכת.

–

האם יש לך כשרונות  נוספים?

יש לי חוש ריח קיצוני. אני סוג של גששית – זה מעיק לפעמים, אבל עוזר בהרבה תחומים בחיים. חוץ מזה אני מעולה ב־10/10. משחק מחשב ממכר מאוד. הלוואי והיה לי כשרון מוזיקלי, מקנאה בכאלה שיש להם.

–

מה הבאת לנו?

״בשורות טובות״ ציור + סדנא.

הציור ״בשורות טובות״ שמופיע בתערוכה – הוא ציור דיגיטלי על פי מכשיר שמיעה מהמאה ה-18 שעשוי מקונכיה ענקית עם פומית. האובייקט הזה הקסים אותי. למשל המחשבה שהקונכיה מפצה על איבר דמוי קונכיה שלא מתפקד. הרישומיים הדיגיטלים שלי מתחזים לחומרים אחרים ומפלרטטים עם האפשרות שלהם להחשף כחיקוי.

נזכרתי בבילבי שמגדירה את עצמה בתרגום לעברית כ״חפשנית״ היא מחפשת אוצרות כמו כדים וקונכיות ומעניקה אותם ליקרים לה.

ביום רביעי 16/7 בשעה 12:00 אני אעשה בתערוכה בויטרינה סדנא לכתיבת משאלות/תקוות.

–

ליהי חן, בשורות טובות, רישום דיגיטלי, הזרקת דיו על נייר. 2025

–

כמה זה עולה לנו: הכניסה לסדנא חינם.

–

מה הסוד האמנותי/מקצועי האישי שלך?

אני מופעלת מדברים שלא תמיד אני מבינה, כל עבודה היא המצאה מופרכת שהתחילה במשהו שלפעמים לוקח לי שנים להבין מה לעשות איתו. כשאני באמת נכנסת לפרויקט, אני חווה איזה שכרון מעמקים. נורא קשה להגיע למצב הזה במיוחד למישהי עסוקה כמוני, אבל כשזה קורה, זה מדהים. אני חושבת וחולמת על העבודות, ולעבודות שלי יש הרבה סודות מוצפנים בתוכן, אני מחפשת להן פתרונות בכל מקום סביבי, וכשאני "מנצחת", אני מרגישה כמו האקרית. סודות מקצועיים -לפעמים אני ממציאה טכניקה חדשה במיוחד לעבודה, ורואה אותה אחר כך בשימוש ישיר אצל אמנים אחרים, אני רוצה לחשוב שזה בתום לב אבל לא תמיד זה נכון לצערי.

–

סטודיו:

אני עסוקה בשאלת הסטודיו, גם בהקשר למיקומים המקובלים לסטודיאות בתל אביב, לי באופן אישי הם הפסיקו להתאים, הרגשתי מסונדלת חצי מהזמן.
תמיד היה לי סטודיו. מאז הלימודים במדרשה, גם תמיד עשיתי עבודות גדולות שדרשו מרחב עבודה ואחסון.
אהבתי מאד את החללים שיצרתי, במיוחד את הסטודיו בסדנאות האמנים כשהיה בפלורנטין, אבל לעיתים קרובות הסטודיו והבית התחרו אחד בשני, הסטודיו היה מקום שניסיתי להפוך למרחב יותר ביתי בכל מיני דרכים (לארח, להשקות את הצמחים, לבשל סיר מרק), אבל היה שם באיזה שלב קושי כי כשהייתי שם הרגשתי שאני צריכה להיות במקום אחר ולהיפך. כשעבדתי מהבית הכל היה נראה לי יותר מדי כמו מלאכת יד. זה משהו שלדעתי הרבה אמנים ובעיקר כאלה עם ילדים מתמודדים איתו.
לפני שלוש שנים עזבנו את העיר לבית שיש לי בו מרחב לסטודיו ולאחסון. זה עדיין קשה להבין איך זה עובד בדיוק, אבל זה נחמד כי אין את תחושת הפיצול שחוויתי כל הזמן הרבה דברים בתערוכה הזאת התאפשרו בזכות השינוי הזה.

–

–

למה את עוסקת במה שאת עוסקת:

אם הייתי יותר מרוכזת ורגועה בעבר אולי הייתי לומדת רפואה, או ארכיטקטורה. כל מיני דברים הובילו אותי לעסוק במה שאני עוסקת, אני לפעמים שואלת את עצמי עד כמה הסלילו אותי לאמנות. ההורים שלי נתנו לי תחושה שאין משהו שלא אוכל לעשות, זה היה שוק בשבילי כשהתחלתי לעשות אמנות וכל מיני מומחים ובעלי מקצוע אמרו לי ש״אי אפשר״ על כל מיני דברים. זה קשור גם לסגנון העבודה שלי ולבחירה שלי בפיסול ובמדיה, שם אפשר להתנגד איכשהו לגבולות של הפיזיקה ושל הכלים הדיגיטליים.
לגבי הוראה, אני חושבת שכל מה שהייתי עושה איכשהו היה משתלב עם חינוך, זה חלק בלתי נפרד ממני (בקטע טוב אני חושבת). זה כרוך בעשייה האמנותית, אבל גם באפשרות לתקשר עם בני אדם ולהיות איתם בלמידה הדדית.

–

יוצר/ת שהפתיעו אותך לאחרונה?

בן סטילר, מי היה מאמין? סצינת הסיום של "Severance" עונה 2 הייתה מדהימה.
השאירה אותי מוקסמת ומאוהבת. זו מלאכת מחשבת של תזמון, צילום, משחק, תסריט, ארט וסאונד – לא ראיתי דיוק כזה הרבה זמן.
והשימוש באחד השירים האהובים עליי, Windmills of Your Mind בביצוע של מל תורמה, מרטיט.

שמתי פה קישור לסצינה: https://www.youtube.com/watch?v=GyHvgjzXqFk

–

את מי היית הכי רוצה לפגוש בעת זו ולמה?

אני מאד מתגעגעת לסבים והסבתות שלי, הם היו דמויות חזקות ומשמעותיות בחיים שלי. ואני מצטערת שאין לי עוד הזדמנויות לראות את עצמי ואת ההישגים שלי דרך המבט שלהם.

–

–

מה חסר לך בחיים?

אני צריכה סוף טוב לסיפור. תקוה לעתיד טוב במקום הזה.

–

מה החלום הבא שלך?

אנחנו בקושי מרשים לעצמנו לחלום בימים האלה, תקוות וחלומות נאמרים בלחש או בלב. זה מאד מסוכן לנו כחברה ששואפת לצמוח.

באמנות – אני אשמח אם הציור הגדול של קיר השיש שמוצג כעת בתערוכה בחולון (העתק של הקיר מביתן ברצלונה) יגיע איכשהו להיות מוצג ליד המקור שלו, המקור הזה, לא הרבה יודעים הוא לא באמת מקור כי הקיר הראשון והמקורי נעלם וכיום עומד שם שחזור שלו. אני חושבת שזה יהיה נכון לעבודה. שתי הרפליקות במקום אחד. באישי – יש לי חלום פשוט אבל קשה להשגה – אני חולמת על חופש בבית – בלי מירוצים, בלי טבלאות ומשימות, רגע קצר בלי דאגות, לנוח, לצייר, לראות סרטים עם המשפחה, להחמיץ ירקות.

–

התערוכה ״בשורות טובות״ מוצגת בגלריה ויטרינה על שם ג׳ולי מזרחי במכון הטכנולוגי חולון עד 18/7

שיח עם האמנית והאוצרת: יום שישי 11.7 בשעה 12:00

–

–

3> Exhibition | Lihi Chen

–