סטינג: התחושה של חזרה לחיים כביכול אחרי המלחמה משונה. יש בה שקט כמעט לא טבעי. לפרקים נראה שהכל שב לקדמותו. מרכז תל אביב מתנהלת כאילו כלום לא קרה או קורה. ההתעלמות הזו היא אולי חלק מהזהות של העיר. חברה מפעם השוותה את תל אביב ליוהנסבורג של שנות השמונים בגלל תמהיל הדקדנס וההכחשה. הדרך הקצרה יחסית מהבית לתערוכה לא נעימה. הרחוב סואן וומלא במפגעי רעש, פקקים וחפירות. משאיות שחוסמות כבישים צרים ונהגים שסבלנותם פקעה. כל אלו הם כמו גזירה, או מחיר שאין ברירה אלא לשלם קצת כמו האיום האימננטי לחזרת מלחמה ברמת עצימות גבוהה. כל אלו נדמים בצורה מתסכלת כדברים שהיה אפשר באופן עקרוני לשנות. המאבק שניכר בסוג הרעש הנוכח בחנוכה הוא  לא על שיפור איכות חיים אלא על הישרדות. במובנים האלו ההפסד ניכר.

–

התערוכה הנוכחית של ענת בצר ממשיכה את המקום המשונה והאידיוסינקרטי שלה. היא נראית כהמשך של התערוכה הקודמת במידה מסוימת אבל גם שונה. אם יהיה צריך לחבר את בצר לאמנות הישראלית אפשר להגיד שהיא שילוב מוזר ומעניין בין אמנות מושגית, לאמנות ישראלית משנות התשעים שהתייחסה להיפר אסתטיקה של ה'ויי בי אייס' – האמנים הבריטיים הצעירים, או הרומנטיקה החדשה. אם זאת בניגוד לרוב אמנים אלו, הציור של בצר הולך ומשתפר. היא לא רק עוסקת באסתטיקה  אלא גם במלאכת הציור עצמה. אלו עבודות יפות בצורה מופרזת ובהתקרבות הן אינן נעלמות או מתגלות כתרמית ריקה או כמפגן פטישיסטי כמו שקורה עם הרבה עבודות אחרות. העבודות שמבהיקות משוליהן מהוורניש חושפות מיומנות ועיסוק עמלני בפרטים ואהבתה של בצר למייסטרים הגדולים נוכחת בכל התערוכה. כמו כן יש מספר עבודות מופשטות שלא אופייניות ליצירתה של בצר.

–

ענת בצר, רוּחַ, שמן על בד 60×60 סמ, 2025. צילום אלעד שריג

–

ש: איך את אחרי הפתיחה של התערוכה?

–

ע: הייתי קצת זומבי השבוע. אני מתכוננת לארוחה משפחתית מורחבת שהלכה וגדלה למספר עצום של אנשים. אני חושבת להפסיק לעשות פתיחות, אני חושבת להפסיק לצייר.

–

ש: האמנם?

–

ע: הציורים שלי הולכים ונעשים קטנים יותר, הם מתכווצים בגודלם. העולם נחנק ואנחנו מייצרים עוד ועוד ציורים. הבולמיה הזאת מייתרת את מה שאני עושה. לצייר בשביל הסיפוק העצמי שלי זאת לא סיבה מספיק טובה.

–

ש: אבל אז מה? נגיד את גם כותבת ומפרסמת. ספרים זה לא יותר טוב, זה גם לייצר עוד ועוד דברים.

–

ע: לא יודעת אם זה באותה מידה, ספרים אפשר לשרוף.

–

ש: גם ציורים.

–

ע: אני לא שורפת ציורים, אבל חותכת בסכין יפנית ברחוב וזורקת אם יש מכולה של פינוי פסולת ואז 'שלום וביי'. זאת אחת הסיבות שאני אוהבת למכור, אני לא מעלה מחירים כבר שנים כדי שאנשים יקנו. שיקחו את העבודות ובתקווה שיתרגשו ושיהיה להם איזה רגע איתם. אני רוצה שהעבודות ילכו. אני גם כותבת המון וקרובה כבר מבחינת חומרים להוצאת הספר הבא.

–

ש: נגיד שספרים קטנים יותר פיסית מציורי שמן גדולים אבל 500 עותקים או יותר זו גם מאסה, ומלבד יחסית אמנות היא חסרת משמעות. זאת ייצרנות מאוד קטנה ביחס לאפשרויות אחרות, וגם פוטנציאל הנזק קטן בהרבה מרוב התחומים. איך או למה את בכל זאת נכנסת לסטודיו ומציירת?

–

ע: אני נכנסת למצב של 'נעשה ונשמע'. קודם כל עשייה, זה הסטייט אוף מיינד. אין לי את הציפייה שאנשים יראו או יבינו את מה שאני עושה, אין ציפייה שהעולם יתייחס לציורים שלי כמו שאולי הייתי חושבת או רוצה שיתייחסו אליהם. אתה תופס אותי במצב של תחושות 'הבל הבלים'. אני עדיין חושבת שאמנות ואמנים זה הדבר הכי חשוב בעולם. אולי זה גם מגיע מההדף של המכה הזאת שחטפנו. אין תחושה של צמיחה אלא האחזות בשורשים נרקבים של משהו. גם אמא שלי נפטרה לפני כשנה וחצי, קצת מזל שהיא לא חוותה את כל המלחמה.

–

ש: בגלל ארועי השנה האחרונה?

–

ע: גם ברמה הטכנית. היא סרבה ללכת למקלט שהיו אזעקות. בסוף אמרתי למטפלת שלה שתלך היא למקלט ותשאיר אותה בבית. המטפלת היתה הולכת מבוהלת ודואגת לה. משם אולי גם הגיע הנושא של התערוכה, לברוח מהרוח הרעה ולתת לאנושיות והרוח רפאים האנושית מקום. התרכזתי באתגרים הטכניים של הציור כמקור מפלט. לפעמים היו אזעקות והסטודיו שלי די עשוי מנייר. לא היה לאן לרוץ אז המשכתי לצייר. חבר אמר לי שאני צריכה לקנות קסדה של אופנוע וללבוש אותה ולהשתטח שיש אזעקות, אבל אין סיכוי שזה היה קורה.

–

ענת בצר, רוּחַ, שמן על בד, 2025. צילום אלעד שריג

–

ש: למות עם הציורים נשמע מאוד הולם ביחס לרעיון של אמנות בזמן מלחמה. יש יצירות מופשטות בתערוכה, איך זה קרה?

–

ע: יש למשל את העבודה עם הרקע הכחול, זו שעשויה להראות כמו ציור של ענן עם ממברנה שיוצאת ממנו. ניסיתי לשבור את הדפוס הצבעוני. הוא כאילו קטן וחמוד אבל יש לו זנב. לא רציתי שהוא יהיה במיקום שלו אבל זה השתנה בתלייה. יש משהו ששובר לשפה אחרת בסוף הסיבוב בתערוכה. בציור מופשט אחר היתה דמות אנושית שצבעתי מעליה והעלמתי אותה.

–

ש: כשאת תולה תערוכה, את מתכננת את הסדר בו יחוו את העבודות אבל מצד שני לא ניתן לחזות לאן אנשים ילכו קודם, קשה לך אם הצפייה נעשית לא לפי הסדר?

–

ע: אני מדמיינת סדר מסוים אבל יודעת שאין לי שליטה. זאת תערוכה שלישית שלי כאן אבל אני מרגישה שאני עדיין לומדת את החלל. אין לי תחושה שלו בעצמות. היתה לי תוכנית תלייה שהשתנתה, אבל אני אוהבת את השלב הזה, שלב התלייה הוא אולי הכי כיף. יש טמפרטורה וסאונד לעבודות, צריך לערוך את הכל בלי סנטימנטים, להיות קשוחה.

–

ש: דיברת קודם על הצורך לייצר אתגרים טכניים. זה מאוד ניכר בתערוכה הזאת, בכל החלקים הרבים שעפים ברוח למשל

–

ע: החלטתי לצייר סופה. בחרתי בפורמט מרובע שזה פורמט משונה לציור נוף. בחירה נוספת היתה בקומפוזיציית 'מטרה'. הדמויות נמצאות ממש במרכז הציור והן תמיד לבד. בנוסף יש בציורי רוח שלושה אלמנטים שונים של תנועה, יש את תנועת הגוף שמשפיעה על כיוון הבד או השיער, שמגיב אליו כאלמנט שני ויש את כיוון הרוח. בציור של שיער למשל יש מחשבה מעניינת בלמצוא את התנועה אל מול הרוח והתנועה של הגוף ככוחות לפעמים מנוגדים. כל זה במעשה רמייה של ציור בדו מימד.

–

לינק לפרטים נוספים

anatbetzerart.com

–

'רוּחַ' מוצגת עד 31.1.26

–

גלריה נגא לאמנות עכשווית רח' אחד העם 60, תל אביב

רביעי, חמישי 12:00-18:00 | שישי, שבת 11:00-14:00

–