במהלך השבוע האחרון יצא לי לשבת עם דמות מסוימת מעולם האמנות בתל אביב וניהלנו שיחה מקצועית. כמו כל השיחות שנראה לי שמתקיימות בין בני אדם שעוסקים באותו תחום הדיאלוג גלש אל עבר סקירת המצב כפי שאנחנו חווים אותו ביחס לתחום עיסוק המשותף. במסגרת השעתיים שבילינו יחד עלו כאמור כל המגוון של החשודים המיידיים של נושאי השיחה שהם חלק מובנה ובלתי נפרד אולי מכל מקצוע. חלקם מובנים מאליהם ממש כמו בעיית היעדר התקציבים והמשרות, הקושי להתקיים 'המצב' וכיוצא בזה. חלקם ספציפיים יותר לתחום שלנו כמו ההתנהלות של המוזיאונים והעדר קיום ביקורת ענפה יותר לאמנות. חלק מהנושאים שלובים בשיחת התעדכנות כללית שנוגעת להשוואת רשמים שנוגעת בשולי תחום הרכילות. אחד מהדברים שהפריעו לי תמיד בתחום האמנות המקומית הוא הטאבו הנוקשה בכל הנוגע לנושאים מסוימים והיותו נגזרת של מציאות פוליטית תוך אמנותית. כפועל יוצא מגודל הסצינה בישראל ומהיות העובדה שרוב העוסקים בה קשורים לתחומים אחרים גם כן במערכת שילובים לא פשוטה שיוצרת היברידים בוריאציות שונות למשל אמנית-אוצרת-כותבת- מעבירת סדנאות או אמן- מורה – מייעץ לאספנים פרטיים (ללא הקשרים ספציפיים או דגש מגדרי על כל דוגמא מסוימת). מצבים אלו יוצרים לעיתים בעיות מוסריות אינהרנטיות שקשה להתעלם מהן ומנגד שאסור לדבר עליהן בשום פורמט.

–

כאן אכנס לדוגמא ספציפית יותר, אחד מנושאי הדיון היה החרם על מוזיאון חיפה בשל הפיטורים של האוצרת לאה אביר. בעוד המחאה מוצדקת ובאופן אישי הקצת שבו נתקלתי מבחינת החומר האדמיניסטרטיבי האנושי שמנהל את מוזיאון חיפה מצדיקים בהחלט חרם. אבל כאמור מנגד, גם במוזיאונים אחרים לרבות מוזיאון תל אביב קיימים מקרים לא מועטים של התנהלות בירוקרטית מסואבת שפוגעת באוצרים ואמנים (אם ניקח לרגע כדוגמאות בודדות את מקרי הנפוטיזם בתקופת מוטי עומר, אי העמידה בהבטחות לאמנים שהביאו לתביעה, דחייה אינסופית של תערוכות יחיד שנמרחת לעיתים לאורך שנים רבות, וכולי). לאור המצב הזה השאלה לגבי החרם על מוזיאון חיפה, ולא מוזיאון תל אביב למשל (שכן היה למטרה בתקופה הקצרה של נסיון המהפכה החברתית בקיץ 2012) חושפת יותר מידע על ההתנהלות של עולם האמנות בישראל ככלל ופחות על מקרה חריג שהביא איתו תגובה או מעל המקרה הפרטי של לאה אביר ומוזיאון חיפה.

–

עם ההודעה שלאה אביר תחליף את נוגה דוידסון בתפקיד האוצרת הראשית בגלריית rawart אפשר להצביע על נקודת כשל מסוימת במערכת. התערוכה שמוצגת כרגע – עד ה 20 בחודש, כלומר מחר לפי התאריך הקלנדרי בו הטקסט הזה נכתב היא תערוכה שאותה אצרה ליסה פרץ, העורכת של עיתון 'גלריה' ( כעת עורכת את המוסף שיוצא בסופש ובעבר הלא רחוק גם העורכת של המדור היומי) זהו גם העיתון הכמעט יחידי שמתקיימת בו ביקורת אמנות. עיתון שפיטר את סמדר שפי, שהיתה מבקרת האמנות כ20 שנה לאחר שאצרה תערוכה ללא בקשת רשות באחד מהבנקים המסחריים. כאן כבר מתקיים משהו שנחווה כסטנדרט כפול. קשה לדמיין ממי ליסה היתה צריכה לבקש רשות במקרה כזה ואם הם היו מסרבים. אם מתעקשים להיות קונספירטיביים היה אפשר להגיד שהתערוכה מתקיימת באותה גלריה שהציגה את התערוכה האחרונה של בן זוגה של מבקרת האמנות של אותו עיתון- גליה יהב. גם אם הקשר בין המבקרת לאוצרת- מעבידה שלה לגלריה הוא לא קיים עד רופף (נאמר שיהב הכירה בין מנהלי הגלריה לליסה) כבר מדובר בטעם נפגם בעיקר משום שמתקיים אירוע מסוים במרחב שאינו יכול להיות חשוף לביקורת. במקום הזה ביקורת הופכת לעקרה. כל שכן שמבקרת האמנות חברה וכותבת גם בפלטפורמה של 'ערב רב' שהוא המקום היחידי הנוסף בו משהו שלילי היה עשוי להיאמר על התערוכה או על המהלך.

–

ליסה פרץ, צילום חיים טרגן

–

אין הרבה דברים שניתן להגיד על התערוכה בה מוצגות עבודות משנות התשעים שאותם צילמה איגי וקסמן ושהוצאו מהבוידם על ידי ליסה פרץ. היה אפשר לקטול אותה בקלות ואני מניח שגליה עצמה יכלה לכתוב ביקורת ארסית במיוחד מפאת מגוון רחב של סיבות אלמלא היתה לה היכולת. ניתן להבין בקלות את שיקולי הגלריה והטעם בלהציג תערוכה שאוצרת העורכת של העיתון הארצי היחיד בו מתפרסמות ביקורות אמנות. לעומת זאת העובדה שאי אפשר להתעלם ממנה היא שקשה להאמין שהם היו מציגים את התערוכה ( או כל גלריה מסחרית מובילה ) אלמלא ההטבה המובנית. כמו כל דבר אחר שקשור לעולם האמנות לא מדובר בסוף העולם, אלו אחרי הכל תמונות התלויות על קיר בחלל. ובכל זאת אם מתייחסים לאקט של עשיית אמנות וכתיבת ביקורת ברצינות כלשהי נראה לי שמוטב שמקרים מעין אלו לא יתרחשו, או אם לצטט את המסה שגליה כתבה על כתיבה בערב רב 'תערוכה היא אירוע של אינטראקציה, היא אינה עומדת לבדה בנפרד מהאישיות של הצופה. הדרמה של המבקר היא בהיותו מין מגה-צופה, זה שממחיש בעזרת מלים את האינטראקציה הזו. המבקר הוא זה שעוקב (במידת המודעות העצמית שיש לו) אחר האינטראקציה, מנמק אותה, ולכן, במידה מסוימת, מעמיד לשיפוט גם את עצמו.' במסה הזו היא מתדיינת גם בבעיה של היותה המבקרת היחידה בעיתון ארצי, שוללת את אפשרות היותה סמכות דיקטטורית ופורסת את משנתה שאיני מסכים עם חלקים ממנה, אך זה אולי נתון לדיון אחר. באופן עקרוני לא אמורים להצביע על ליקויים שמתרחשים ביחס בין בעלי הון ושוק האמנות מצד אחד ולפעול באותן שיטות של תקשורת סגורה שמדירה קולות אחרים מצד שני. או אם לצטט מאותה מסה של גליה יהב ' מצופה מהמבקרים להשתתף בשקר, או לפחות באי-אמירת כל-האמת על מצב האמנות כיום. בעצם, אם נגביר את הווליום של הטענה, מצופה מהם לעבוד בשביל הציניקנים שרוצים ארומת עומק והילת אינטלקט לבידור-סחורה שלהם, או עבור הנואשים המנסים להפוך אמנות אליטיסטית למיינסטרים קיטשי, ולא עבור הצופה הביקורתי, המדומיין והפרטיקולרי. בקצרה, מצופה מהם להשתתף בהמולת גירוש המימד האקסצנטרי, להיות סדרנים, מרגיעי קהל. המבקר שאינו נעתר לכך מוכרז כפוגעני. למעשה, הציפייה הזו ממנו היא הפוגענית.'

–

Iggy Waxman, Image (Hemi Rodner), 50X60cm, silver gelatin print, 1990

–

המבקר צריך לעסוק בכך במוצהר, להגיד בפה מלא שזו אלימות, שזו דרישה לתת צ'אנס לאלימות, גם אם ייתפס כפארטי-פופר טרחן ומתיש, וזה אכן מה שעושים מעט מבקרי האמנות הראויים כיום (ברור לי שרבים מגלגלים עכשיו עיניים לשמים וחושבים שהמבקרת היא האלימה, אבל בטווח הארוך, גם אם יש ביקורות מוטעות פה ושם, ובטוח יש, זה המצב).

–

גם אני לא חף מהתבוססות מסוימת בביצת האמנות המקומית, עבדתי בעבר בשביל ליסה, עבדתי עם גליה על תערוכה בעבר, היא היתה מנחה שלי בתואר שני לפני המון שנים, כל אלו נכונים ואם זאת באמת שאין לי שום דבר נגד הנפשות הפועלות, ולהפך, יש לי הערכה לא מועטה לפועלן. דווקא בגלל שהעיסוק באמנות מושתת, בעיקר נוכח היעדר התקציבים, על רצון טוב ומוטיבציה והרבה פחות על מתן תגמול כלכלי מדובר באנשים שמבצעים משהו שהיה אפשר לכנות 'מלאכת קודש' אם הביטוי הנ"ל לא היה מצביע על כיוונים לא נכונים ומכיל כמות פאתוס לא סבירה. אני גם מאמין שיש יתרונות מסוימים ביצורי הכלאיים שעובדים בשדה האמנות המקומי (אוצרת-אמנית-כותבת) או עורך תרבות- אוצר- איש יחסי ציבור) כל אלו הם נגזרת של כוחות השוק המקומיים שמצריכים מכולם לגלם תושייה שמצביעה לעבר ריבוי. אם זאת אתיקה היא במוצהר חלק מהשיח, ולא צריך להתעלם ממנה מטעמי נוחות כשאפשר. במקרה מעין זה ברור שאין הגלריה אשמה. היא בעלת שיקול מסחרי שיווקי ואמורה לקיים מהלכים שיועילו לה. אני גם לא טוען שליסה פרץ לא אמורה לאצור תערוכות. אך כאשר נוצר מצב בו גם הגלריה לא מסוגלת לאזן את עצמה, גם מופעלים אינטרסים חוץ אמנותיים וגם אין אפשרות לבקר את המהלך בשום פורמט או מקום אז אין יותר יכולת לנהל דיאלוג מאוזן או לנהל שיח ככלל. 

–

שחר סריג – אמן, עורך ועיתונאי

–