3.10 – 2.11

פתיחה: חמישי 3.10 בשעה 20:00 גלריה מנשר

*בערב הפתיחה תופיע עדיה גודלבסקי בעיבוד ובנגינה בנבל ואלקטרוניקה רגעים מהיצירה "פר גינט" מאת אדוארד גריג

מהו היכל מלך ההר? דברים לתערוכה של שלוה הדר-הוכשטט מאת אוֹרִי דרומר

–

בתערוכה 'היכלו של מלך ההר' מציגה האמנית שלוה הדר-הוכשטט עולם דימויים סמלי ומרובד, פורטרטים של מצבי תודעה נפשיים ומנטליים ותוצרים של חקירה עצמית, תוך צלילה אל מעמקי הלא-מודע וניסיון לתור אחר התנודות והתמורות, המתרחשות בו.

היכלה של הדר-הוכשטט אוצר בחובו אלמנטים סימבולים, אקספרסיוניסטים, סוריאליסטים ומאגים. ההיסטוריה האישית שלה מזוגה  בעיסוק-מודע במיתוסים היסטוריים ובסמלים תרבותיים. כך, היא מצטטת בעבודותיה ממסורת האיור של המאה 19. למשל, מאיורי המשורר והצייר הגרמני, וילהלם בוש (1908-1832), ואיוריו הקריטוריסטיים בספר הילדים, מקס ומוריץ  (1865), ספר שקראה בילדותהּ, ולימים אף הקריאה לילדיה. בנוסף, עבודותיה מכילות התייחסויות למיתוסים נורדיים, גרמניים ומצריים, ורמזים לעטיפות ספרים, כרזות, עטיפות תקליטים, סרטי קולנוע, גיבורי קומיקס וקלפי טארוט.

'אמנות', אקריליק על נייר, 41×30 ס"מ, 2015

–

שיבת החזון           

יצירתהּ של הדר-הוכשטט מצטיינת בתודעה המבטאת רצון לחזור למקורות החזון האנושי. חשוב לומר, היא אינה חותרת לתחיית החזון היהודי בלבד (או להשבתו לעולם), אלא לכינונו מחדש של החזון הכולל השזור בדברי ימיה של האמנות (בפרט, האמנות המערבית). כדוגמת החזיונות הגדולים המציינים את בדיהם של אמנים, כמו: פרנסיסקו דה גויה (1828-1746), וויליאם בלייק (1827-1756), אז'ן דלקרואה (1863-1798), גוסטב קורבה (1877-1819), ואדוורד מונק (1944-1863); ציירים שיצירותיהם אופיינוּ בריאליזם פנטסטי, ו, מוטב לומר: אקסיטציה (עוררות/עירור) של המציאות וחתירה לגילוי פניה הפנימיות. בנוסף, מהדהדות יצירותיה של הדר-הוכשטט שורה של אמניות ואמנים שפעלו באירופה ובארה"ב למין שנות העשרים ועד שנות השישים של המאה העשרים, אשר ראו עצמם לא כאמנים בלבד, כי אם חוזים; אף לא נרתעו משימוש בחומרים מרחיבי-תודעה, בכדי להפיק דימויים שהתרוצצו במעמקי נפשם. זאת ועוד, ביצירות הכלולות בתערוכה, יש משיכה עזה למציאות החלום, והלא-מודע בחיינו.  כך, ניתן להביא גם יומני חלימה מודרניים בהשראת האנליטיקאים, קרל גוסטב יונג (1961-1875) ואריך נוימן (1960-1905), בתשתית עולמהּ האמנותי של הדר-הוכשטט.

–

המיתולוגיה המשפחתית

הדר-הוכשטט מציבה את המיתולוגיה המשפחתית-הפרטית שלה בצד הנרטיב האמנותי-האוניברסלי. גוף העבודות שזור משחקי-מילים, מהם בעברית ומהם בגרמנית (שפת אמהּ). היא לכאורה מתרחקת מהסיפור האישי לעבר נראטיבים אמנותיים רחבים (ציור, ספרות ומוסיקה), אך , בד-בבד, מתבונן דק או מאזין נאמן, יחוש בכך, כי דרך הנראטיבים המאז'וריים, היא מספרת-נאמנה ומינורית של מיתוס (סיפור) אישי ומשפחתי כאחד, כאשר הממד האמנותי מאפשר לה לנוע בין זמנים, שפות ותרבויות, ומבעדו –  למסור את סיפורהּ.

הדר-הוכשטט זוכרת את אמהּ מנגנת בפסנתר לבני הבית; שוֹנָה את אותה יצירה מוזיקלית במשך שנים ארוכות, לאורך ציר הזמן שהשתרע מילדותהּ ועד בגרותהּ. לאחר מות-האם התברר לאמנית, כי היצירה שנוגנה תדיר בבית הייתה "בהיכלו של מלך ההר" (לעתים מתורגם: "בארמונו של מלך ההרים"), מתוך המערכה השניה של היצירה המוסיקלית פר גינט (Peer Gynt); יצירה שראשיתה באגדה, שכתב הסופר והמחזאי הנורווגי הנריק יוהאן איבסן (1906-1828), ואשר הומחזה על ידו. אחר-כך פנה למלחין הנורווגי, אדוורד גריג (1907-1843) שהתבקש לכתוב להּ מוסיקה מתאימה (1867). את מחזותיו של איבסן אפיינו על פי רוב ביקורת חברתית נוקבת וכן דמויות נשים עמוקות ורבות אנפין. גם בפר גינט האגדי והמוסיקלי, יש שתי נשים דומיננטיות: סולוויג, ארוסתו של פר, המצפה בגעגועים לשובו ממסעיו המתארכים, ואמו אוסה, הנפטרת בסוף המערכה השלישית (פר מאחר להגיע עד לאחר מותהּ). את זיכרון הנגינה של אמהּ, ואת העובדה שניגנה דווקא את "בהיכלו של מלך ההר", מכנה הדר-הוכשטט "הזרע הנורווגי" ביצירתהּ, כאשר הזיכרון המוסיקלי הזה, לצד גילויים אחרים, שנודעו לה על חיי האם (מתוך מעטפה שחורה מעזבונה), החזירו אל עולמהּ את האם ואת ההקשר המשפחתי, והשפיעו עמוקות על תהליך הגילוי הנפשי, המתבטא בעבודותיה.

–

'ערפד', טכניקה מעורבת, 30×40 ס"מ, 2016

–

פר בארמונו של מלך ההר – מוצא עצמו במצב תודעה, הדומה לסיוט או להזיה; ההיכל המלא בהמולת טרולים ובאלמנטים אדמתיים, כולם צאצאי-המלך המכונה בנורווגית: Dovregubbens (בעלהֹ של הטרולית), מייצגים עולם הפוך ודמוני, המוטל תחת לטבע ומעבר לרישומי חושים בעירותם (הלך נפשי דיוניסי-באכחי-כאוטי במובהק, המנותק מן התבונה האפולינית); הטרולים בהיכל מבקשים לקרוע לגזרים את המבקר בן-האדם, משום שחדר בלא רשות אל ממלכתם. בסרטו של הקולנוען האקספרסיוניסטי האוסטרי-גרמני ממוצא יהודי, פריץ לאנג (1976-1890), M (1931), שורק לעצמו הרוצח הסדרתי (בגילומו של פטר לורה), את נעימת "בהיכלו של מלך ההר" מאת גריג, סמוך  להתרחשות רצח, כאשר הרצח עצמו אינו נראה, אלא קול שריקתו נשמעת בלבד, כמעידה על נצחונו הזמני של העולם הפועם תחת הסדרים החברתיים הנומיים, הקונצנזואלים והרציונליים, אשר החברה מבקשת להתנער מאיתו, ולתייג את הקורה בו, כטירוף, תוהו, אנארכיה כאוס ואמונת פתאים, אבל דווקא לאנג (אולי כמו איבסן עצמו), רואה באזור הדמדומים התודעתי, הטורף את הסדר הפוליטי ומערער אותו, דבר מהותי המעיד על חוסר היציבות האמתי הטבוע בכל חברה אנושית, ולוּ היציבה ביותר. בתמונה העוקבת לביקור בהיכלו של מלך ההר, פוגש פר בקול, כנראה קולו שלו, ואינו מזהה את עצמו בחושך; את האחֵר שלו.[1] הוא מפוצל לשניים ובכל זאת, הוא עומד כאִלֵּם בפני קולו שרק נשמע באזניו, כפי שהשריקה בסרטו של פריץ לאנג רק נשמעת, והשאלה האם הרוצח הוא הרוצח והאם הוא עצמו מזהה עצמו כרוצח – נותרת פתוחה.  כמו בביקור בהיכלו של מלך ההר, קשה מאוד לעמוד על מקומם המדויק של הזיכרונות המשפחתיים בתוכנו, אלו המודעים ואלו הלא-מודעים, ועל מקומם בתוכנו (כחלק אינטגרלי מן "האני" או כנספח אליו); אנו שומעים קולות, שריקות, וניגונים, שממלאים אותנו, אבל את מיקומם המדויק בנו, ואת פשרם, רק לעתים רחוקות מאוד אנו מצליחים לפענח.–

–'נתלש', אקריליק על נייר, 30×40ס"מ, 2016

–

הציורים כטבלה מחזורית

קו דומיננטי, מהיר ואקספרסיבי מאפיין את עבודותיה של הדר-הוכשטט. הציורים שטוחים, דו ממדיים; לעתים בעלי היבטים גראפיים מודגשים. כמו כן, ניכר השימוש במוטיבים ויזואליים סמלים, המשמשים כ-'טבלת איזכּוּרים', המפנה אותנו לרפרנסים מתולדות הספרות והאמנוּת.  כמו-כן, הדר-הוכשטט מרבה לכלול בציוריה את צבעי היסוד של הבאוהאוס:  כחול צהוב אדום. אמנם, בציוריה האדום הופך למג'נטה, והכחול לתכלת. אם בעבודותיה הקודמות התקשר התכלת לדמות תינוק, לשמיימי-הנשגב, ליתמות ולאימהוּת, הרי שבציוריה העכשוויים דמות האם מזוהה עם הצבע הצהוב שהפך להיות דומיננטי ומבטא מעבר מקרירות מלכותית של תכלת לחום שמשי מתפרץ מן הפנים לחוץ של צהוב, אשר זוכה להדגשה בסדרת-העבודות, הנקראת 'הטבלה המחזורית'. לדברי הדר-הוכשטט: "בציור הפותח את הַסִּדרה מופיע שולחן אוכל ולידו כיסאות ומפיות שולחן. על השולחן כתוב Il Sistema Preiodico (מאיטלקית: הטבלה המחזורית) כשם ספרו של פרימו לוי (1987-1919) משנת 1975, מחזור של סיפורים קצרים הקרואים על שם יסודות כימיים בטבלת היסודות של מנדלייב.[2] הוא מתקשר  לאמי, שלימדה כימיה שנים רבות, ולדבריה בטבלה היה גלום כל מדע הכימיה. בציור אחר בְּסִדרה זו מופיע הביטוי היומיומי השגור: Ordnung Muss Sein (מגרמנית: סדר חייב להיות). אימא אהבה להשתמש בו. בציור זה גם ניתן לזהות על משענות הכיסאות ורגלי שולחן צורות אותיות רוניות.[3] בציור מופיעה גם מַסְטַבַּה,[4] שהפכה למשטח צהוב עם מפיות-בית ודמות שמש ופרח, הקשור  לעולם האדמה והפיריון. בציור הבא בסִּדרה  מופיע [5].Radix, Matrix   המשורר פאול צלאן (1970-1920), שהיה חבר טוב אבי,  והם נפגשו שוב בעת ביקורו בארץ (1969) —  קרא בשם זה את אחד משיריו."[6]

ראוי להתעכב על פתיחת שיר זה בתרגומו של שמעון זדנבנק: "כְּדַבֵּר אֶל הָאֱבֶן, כְּמוֹ / שֶׁאַתְּ, / שֶׁמִן הַתְּהוֹם, מִ/ מוֹלֶדֶת הָיִית לִי / לְאָחוֹת שֶׁהוּטָחְת / אֵלָי, אַתְּ, אַתְּ שֶׁמִקֶּדֶם, / אַתְּ שֶׁבְּאֵין הַלַּיְלָה, / בְּשׁוּב וָשׁוּב לַיְלָה נִגְלֵית לִי / אַתְּ שֶׁשׁוּב וָשׁוּב אַתְּ"…[7]   יש כאן חזרה אל שורשי הזיכרון והתהוֹם שבוקעת מעבר ליומיום, אליה שבים ונקראים. אצל האמנית נראה כי הדברים חוזרים אל הזיכרונות המשפחתיים הקוראים אליה שוב ושוב: האם שמנגנת יצירה מוסיקלית, הנסבה אף היא על גיבור המוצא את עצמו, במציאות קודחת שתחתיה מבעבעת תהום.

עולמם השזור של האם ושל פר גינט, שב ומופיע, באחת העבודות המרכזיות בתערוכה, "מי אתה ספינקס?" בה ניבטות דמויות-רפאים, עין, כובע מכשפה, אוניה ועוד. כמו כן, נראית מעטפה דמוית מפת מסע מאגית עליה כתוב בגרמנית: 'מי אתה ספינקס?', מובאה השאובה מפר גינט (החוזר גם אל מעשה הספינקס במיתוס על אדיפוס הצעיר). את המעטפה ניתן להבין גם כמטמורפוזה של השולחן המשפחתי ושל המסטבה, כבית הנצח והזיכרון. לצידה מופיע הכתוב: Hoch, קיצור שם משפחתה של האמנית, הוכשטט (מגרמנית: עיר גבוהה), שמצדו מהדהד בזיכרון את מלך ההר.

–

'שורה', אקריליק על נייר, 30×40 ס"מ, 2016

–

עבודתה של הדר-הוכשטט מיוחדת אפוא במסירת מיתוס אישי ומשפחתי ושזירתו בתולדות האמנות. אמנותהּ היא כפולת-פנים (ומשמעות). היא אוחזת במבנים מוסדרים היטב, כגון: תולדות האמנות, מתמטיקה, כימיה ומוסיקה; בד-בבד, היא מציצה כל העת אל מה שמעבר לחושי ולרציונלי, כאומרת, כפר גינט או פאול צלאן, להגיע לכדי התנסוּת בתהוֹם, בכאוטי ובתנאטי. בעצם דומה כי היא מציבה את הטענה לפיה מתחת לרצף הזמן הלינארי ולמבנים המוסדרים היטב של היומיום, מצויה איזו מציאות של זמן מחזורי (אפשר שהיא מתקיימת בתודעה בלבד), שבהּ המתים ממשיכים לחיות. אם בחלימה, אם בהזיה, ואם ביצירת אמנות –  האמן עשוי להתנסות בחלקים הלאו-מודעים הרוחשים בנפשו, המעוררים אותו אל הזכרון ואל המיתוס –  ומתוכם, למפגש מחודש עם עצמו.

–

שלווה הדר הוכשטט למדה במדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל בשנים 1993-97. בעלת תואר ראשון ושני בהצטיינות בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב, ותואר בחינוך מסמינר הקיבוצים. מחברת הספר "מבוא לאמנות מודרנית" על אמנות המאה ה-19. השנה הציגה ספר אמן בשם "תורת המתכות" במרכז לאמנות עכשווית בערד.

'בהיכלו של מלך ההר' הינה תערוכת יחיד השלישית שלה.

–

מנשר לאמנות מכללה, גלריה, מרכז תרבות. רח' דוד חכמי 18, ת"א

שעות פתיחה: א'-ה' – 11:00-19:00, שבת: 11:00-14:00

–

–[1] הנריק איבסן, פר גינט, תרגום: דורי פרנס, הוצאת לוקוס: תל אביב 2016, עמוד 77.

[2]   פרימו לוי, הטבלה המחזורית, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987.

[3]   באותיות רומיות נכתבה הגרמנית הקדומה במאות הראשונות אחר הספירה.

[4]  Mastaba (שולחן-בוץ) כעין מבנה שטוח בעל צורה אופיינית של טרפז ששמש במצרים הקדומה, עוד הרבה לפני בניין הפירמידות, וככל הנראה כ-3,000 לפנה"ס כאתר קבורה

[5]   Radix Matrix, מטריצת שורש במתמטיקה, כאן משמשת כפילות המושג לקשר השורשי של האמנית לאמהּ ולמשפחתהּ, וכן הדהוד לאהבת הסדר של האם שהתבטאה באהבת הכימיה, הסדר, המוסיקה והמתמטיקה.

[6]   השיר Radix, Matrix הופיע לראשונה בספרו של צלאן, Die Niemandrose (שושנת שום איש) משנת 1963.

[7]  פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 56.