שירה קמרד, אור ענבר, דגנית אליקים ושחר סריג

15.8 – 30.8

גלריה אלפרד

–

"אתה הולך ברחוב אחר"

–

"הדבר הראשון שנוכל להבחין בו הוא שחושינו חדלים לפעול. אם האנשים שמסביב למיטתנו מדברים, נגיע לרגע שבו נוכל עדיין לשמוע את קולותיהם, אבל לא נוכל יותר להבין את המלים. המשמעות היא שהאזניים חדלות לתפקד. אם אנחנו רואים רק במטושטש – העיניים חדלות לתפקד."

–

שלושה שלבים של אמנות/קיום פוסט אינטרנטי מוצגים בפנינו, כמו שלבים של מיתה, לקראת, אולי, תחיה מחדש. (מבקרי המושג "אמנות פוסט אינטרנטית" תוהים על המילה פוסט, שקובעת, לקריאתם, שאנחנו אחרי האינטרנט. הם צודקים וטועים, כמובן. אנחנו אחרי האינטרנט כתופעה של העולם הפיזי אבל עדין, או לנצח, בתוכה כצורת חיים חדשה. המושג הוא נכון, לעת עתה, אם קוראים אותו כקיצור של "אמנות פוסט אינטרנטית במובן בו אנחנו מסוגלים עדין להתייחס לאינטרנט כדבר נפרד מעצמיותנו".)

–

"הגוף מאבד את כוחו. איננו יכולים יותר לקום, להישאר זקופים. התחושה היא של נפילה, כאילו אנחנו שוקעים מתחת לאדמה או נמעכים תחת משא כבד. גון הפנים דוהה והופך חיוור. הלחיים שוקעות וכתמים כהים מופיעים על השיניים. נמנום. הסימן הסודי לכך שיסוד האדמה נסוג לתוך יסוד המים הוא חזיון תעתועים."

–

שירה קמרד, ללא כותרת, שמן על בד, 2018

–

הדימויים של שירה קמרד מציגים את הבלתי מוצג, מראים את הבלתי נראה. הגופים מהלכים בחומר סמיך, נוקטורני אך מואר מלאכותית, המפגשים ביניהם נדמים נלוזים, תמיד, כמו פסאדה של מסתורין בלילה הארוך. אלו דימויים שאין אפשרות לדמיין מחד, אבל גם לא ברור איך תועדו. כמו משהו שראית בחושך תוך כדי נסיעה, ולא היית בטוח וזה אולי גם לא חשוב. הגוף נוכח, אך כבר כבד, נסרח כעול בשולי העולם, המרחב הפיזי מוזנח, ינטש בקרוב, בוודאי.

–

"אנו מאבדים שליטה על נוזלי גופנו. אפנו מתחיל לדלוף, יכולה להיות הפרשה מהעיניים ואולי גם איבוד שליטה על הצרכים. איננו יכולים להזיז את הלשון. צימאון עז. הפה והגרון צמיגיים וחסומים. הנחיריים קורסים. ריח המוות מתחיל להיות תלוי מעלינו. התודעה מעורפלת מוטרדת ועצבנית. האות הסודי לכך שיסוד המים מתמוסס לתוך האש הוא חיזיון של אובך ובו מתערבלים תלתלים של אור."

–

אור ענבר, ללא כותרת, אפליקציית you doodle, טלפון סלולרי, 2019

–

אם העולם של קמרד הוא עולם מת, שרק צללי אנוש מבוססים בדמדומיו, אור ענבר מציעה לעבור פנימה, לדמדומי דימויים: אלו היפר-קולאז'ים, מדביקים חומרה לתוכנה וזמן ללא-זמן, חללים מולחמים מחורצים בשריטות ידניות דמויות שברי זכוכית במסך של טלפון זול. על העבודות של ענבר אפשר לשמוע את עצמנו אומרים: "זו אסתטיקה שיוצרת בעיקר תחושה מוזרה, כמו שיחה עם רובוט". אבל אנחנו צריכים להפסיק להשתמש במילה מוזר, או מוזרוּת.  ה"מוזר" הזה, מצב הכלאיים, ה UNCANNY, "הוייב הלינצ'י" הזה, מלווה אותנו כבר רוב רובם של חיינו הבוגרים. המוזר הוא למעשה המוכר שלנו. כל כך אנחנו בתוך המוזר שלנו, כל כך הוא מוכר לנו, משקף אותנו, הכלאיים שלנו, בתי הכלא המוכלאים שלנו. המרכיבים שלו עבורנו, אלו שאנחנו עוד מצווים לקרוא כ"לא מוזרים", כאנושיים או טבעיים או סדורים הם כמו אידיאות של צבע שאיש לא ראה מעולם. המוזר הוא כל מה שיש. תמונת פספורט של אדם זר – מוזר. תמונת פספורט שלי – מוזר. תמונת נוף אקראית – מוזר. תיירים – מוזר. ומה שבטוח – היפי קיטע על חד אופן בפינת רחוב אינו מוזר יותר מאיש עסקים בחליפה. למעשה זה המנסה לשמר מראית עין של רגילות הוא מוזר יותר. עגבניה זה מוזר. הילדים שלנו, פרי ביולוגי, קרעי-אני מחווטים באופן אחר ומחוברים לתודעה אחרת בקשרי DNA תוצאה של זרמי חשמל חזקים ששלחו אותנו לתוך גוף אחר – הם מוזרים. הדברים כשלעצמם הם המוזרים.

–

"הפה והאף מתייבשים לחלוטין. כל חמימות הגוף נשאבת, לרוב – מן הגפיים לכיוון הלב. הנשימה מתקררת. איננו יכולים יותר לשתות ולעכל. התודעה נדה בין בהירות לבלבול. איננו יכולים יותר לזכור שמות של בני-משפחה או חברים, או אף לזהות אותם. הצלילים והמראות מתערבבים. התחושה דומה לעמידה במרכז של מוקד אש. ה"אות הסודי" כאשר יסוד האש מתפוגג לתוך האוויר מראה ניצוצות אור אדומים המבזיקים ומחוללים מעל לאש פתוחה כמו גחליליות."

–

דגנית אליקים ושחר סריג, שחרור באמצעות שמיעה, עבודה דיגיטלית, 2019

–

הליברית של האופרה האינטראקטיבית "שחרור באמצעות שמיעה" מבוסס על מה שמכונה, בטעות, "ספר המתים הטיבטי", טקסטים אותם יש להקריא למת כדי לעזור לו להגיע להארה ולהפסיק את הגלגול ואת הסבל הנצחי. בפרויקט זה מציעים שחר סריג ודגנית אליקים לצעוד עוד פנימה. לנטוש את הספינה, להתחיל לשחק. לשחק? זה משחק ללא משחק, או משחק שהוא רק אידיאה של משחק. אי אפשר להיפסל, אי אפשר לצבור נקודות, אפשר רק להיות דו-מימדי ובלתי-קבוע וליצור את המוסיקה. השפה רישומית, פרימיטיבית, כמו זכרונות ממלחמת העולם הרביעית, אותה, נדמה, כתב המשורר בן המאה הראשונה לספירה חלות', המכונה משורר המד"ב הראשון:

–

בסוף אנחנו, העיוורים, העניים, חסרי היד האחת

עזרנו להם

הם היו חלשים

כוחותיהם היו טובים רק לעולם אותו יצרו במו ידיהם.

לנצח רק במשחק שאתה קבעת את חוקיו –

זה לא נקרא להיות חזק

נותרה בנו חמלה

נשאנו אותם על כפיים

נתנו להם מים

רובם מתו.

קברנו אותם לצלילי הלמות התופים

שנשמעו שוב היטב.

–

"קשה יותר ויותר לנשום. אנו מתחילים להיחנק ולחרחר. שאיפות האוויר הופכות קצרות ומאומצות והנשיפות ארוכות יותר. העיניים מתגלגלות כלפי מעלה ואנו דוממים לחלוטין. התודעה נעשית מבולבלת וחדלה להיות מודעת לעולם שמחוצה לה. תחושת המגע עם הסביבה הפיסית הולכת ונשמטת. אנו מתחילים להזות ויש לנו חזיונות. אם היתה שליליות רבה בחיינו נתחיל לראות דמויות מפחידות. רגעים מציקים ואיומים מחיינו מוקרנים לפנינו שוב, ואנו עלולים אף לצעוק באימה. חיים של נדיבות וחמלה עשויים להביא להופעת חזיונות מאושרים ו"פגישה" עם חברים אהובים או הוויות מוארות. למי שחיו חיים טובים, המוות מציע שלווה ולא פחד. החווייה הפנימית היא של "רוח עזה המטאטאת את כל העולם, כולל את הנפטר עצמו, רוח מתערבלת אדירה, המכלה את היקום כולו." יסוד האוויר מתפוגג לתוך התודעה ו"האות הסודי" מתואר כחזון של מנורה או לפיד בוער בזוהר אדום. בנקודה זו הדם נאסף ונכנס לערוץ החיים שבמרכז ליבנו, ואז הנשימה פוסקת."

(הציטוטים מתוך: ספר החיים והמתים הטיבטי -תקציר ארוך מאת יפעת מנטל)

–

כתובת הגלריה: סמטת שלוש 5, תל אביב

שעות פתיחה: ד'-ה' 21:00-17:00, שישי 14:00-10:00, שבת 15:00-11:00