'ביד רכה'

–

תערוכה #1 'חמה בנרתיקה' נעמה ערד בגלריה זומר

–

סטינג קריית המלאכה בבוקר סגרירי. הרחוב היה ריק למדי אך לא לגמרי. מדריכת אמנות עם מיקרופון ניצבה בנחישות מול חופן של שלושה אנשים וסיפרה להם כיצד הרחוב שופץ אך 'ביד רכה' , האספלט נשאר, למרות שהמדרכות הורחבו על חשבון החניות שהיו פעם באלכסון, ונותרו כך ברק באחד מהרחובות. למרות ההעדר היחסי ברחוב של עוברים וחוזרים הגלריות אינן ריקות.

–

נעמה ערד, ללא כותרת 2025. צילום ליאת אלבלינג

–

בטקסט האוצרותי הארוך של מיכל הלפמן לתערוכה של ערד היא קושרת ראשית את התערוכה לעבודתו הקנונית של דושאן שעיסוקה ברווקות הידוע גם כ'הכלה מופשטת על ידי הרווקים אפילו'. מכאן היא קושרת בעקיפין את הדיון המורחב לגבי הרווקה כהתגלמות מתח שאינו בא לידי מימוש המסומן גם בספר של רוזלינד קראוס הנוגע בין היתר ביצירתו של דושאן. הטקסט של הלפמן אסוציאטיבי כמעט, ומתקרב לסיומו בתיאור יצירתה של ערד כ'נוקטת בעמדה משחקית שמוכנה להתמסר לחיבורים החדשים שכל כך מרתיעים רבים'. המהלך של הטקסט הוא חיבור בין תחילת הרדי מייד, ליצירת חיבור חדש, ישראלי במובהק בגלל היותו נשען על קיבוץ גלויות. הבעיה היא שהטקסט כמו התערוכה מדלג מעל פרק זמן ומאגר הקשרים רחב מידי. המסורות המקומיות למשל, החיבור הגנאולוגי לאופקים חדשים – אם נרצה ללכת אחורה בזמן, או לחיבור הקו הדומיננטי מזה עשורים של אמנות ישראלית שאפיין את המדרשה לאמנות ואת בצלאל. אם לא נרצה ללכת אחורה בזמן ולמצוא חיבורים היסטוריים, עבודותיה של ערד נראות כממשיכות הקו של אמנים כמו עידו בר-אל או אלי פטל. קו דומה אפשר למצוא גם בקרב בני דורה של ערד כמו בעבודותיהם של ערן נווה או תכלת רם. אם היה צריך לתאר את אותו קו בכמה מילים, אפשר לאפיין אותו כנשען על הומור כמסמן של מיטוט כל אפשרות לכבדות ראש – כמו עבודתה של ערד של בובת האריה המצויה בקופסת קרטון החובשת כיפה עם פאות. מאפיין נוסף הוא החומריות הדלה ושימוש ברדי מייד. האסתטיקה 'פרומה' ומתנגדת למהלכים סחירים המתחברים לאמנות, במקום עבודות יקרות ומופקות, היתה וקיימת העדפה באמנות הישראלית להמצאה או ההברקה הלא מחייבת המצוירת או מודבקת על דיקט שנמצא ברחוב. קריית המלאכה כאזור אפל של העיר, מבחינה מסורתית ניצב אל מול אותה קריית המלאכה כמקום בו מרוכזות מרבית הגלריות. מקום בו נפתחו בתי קפה, שיש בו סיורי אמנות ושבחלק מחדריו מתרחש מסחר שמפגיש בין יצירות אמנות יקרות שנעשות על ידי אמניות ואמנים דלי אמצעים (על פי רוב) לבין אספניות ואספנים מהעשירון העליון. המשחק המורכב, הקפיצה מעוני ודלות הפונים לכיסי אנשים בעלי אמצעים מתמתנת כביכול דרך אותה הכרה, אותו הומור שנוגע בדיסוננס. לאלו מצטרף בהדרגה מעמד הביניים עם סיורי האמנות, מכירות של יצירות זולות יותר וכולי. הדיסוננס בין עושר ועוני אינו ייחודי לאמנות הישראלית, אך האסטרטגיות ואופני התקשור שלו הם בהחלט חלק מהמסורות המקומיות כמו גם קידוש האופי המאלתר וחסר ההתחייבות של הישראליות.

–

נעמה ערד, 'סופר יודה' 2025. צילום: ליאת אלבלינג

–

בשבחה של ערד אפשר לומר שלמרות שהתערוכה מרגישה כהמשך של קו שקל לזהות, הוריאנט שהיא מציעה אחר. העיסוק בנשיות דרך אותה אסתטיקה שהגניאולוגיה שלה בעיקר גברית היא אחרת, מעניינת ומושכת לסוג אחר של דיון או התבוננות. שבח נוסף שצריך להאמר הוא היד הרגישה שלה כפסלת. זוהי תערוכה מוקפדת. מגדל החמגשיות עם התמונה מעליו, המכונות המשרדיות המפורקות, כל אלו אולי מחוות הניתנות לזיהוי אך לא מרגישות ממוחזרות או צפויות. ההשתלבות של העבודות בתוך החלל מדויקת. הרצפה של הגלריה, בצבע בורדו, כמו הרחוב הכל עבר שיפוץ ביד רכה. במרכז החלל על הרצפה סדקים קטנים וחריצים מסימני גרירה. הפלישה של אמנות לתוך מרחב בעל עבר תעשייתי עובדת לטובת התערוכה כולה. אך גם כאן כטרונייה קטנה, קיימת תחושה קלה של מעשה רמייה. העולם שממנו החפצים שערד מביאה כמו כרזה מודפסת לשרותי שידוכים המיועדים למגזר הדתי, שלטים המפרסמים שרותי נקיון, מחזיקי מפתחות עם דיוקנאות רבנים וכולי, אלו אינם שייכים באמת למקום. סביר יותר למצוא במסדרונות הבניין בו נמצאת הגלריה כרזות המכוונות לארועי סטודיו פתוח, ניירות המזמינים למכירת בגדי ווינטג' וכולי. כל אלו לא יהיו רומנטיים מספיק כדי להיכנס לעבודת אמנות. שאלת השייכות לחלל היא אולי קטנונית אך יש לה משמעות. במוזיאון או חלל סטרילי ברור שיש דיסוננס בין קירות חלקים ורדי מייד הלקוח מחלקים עניים של העיר, אך בחלל תעשייתי יש מידה מסוימת של הקטנת המרווח בין הבדיה והמציאות, שמגדישים את החלקים הפחות מהימנים באסתטיקה פרומה ומזכירים שמדובר באמנות. קצת כמו סרט בו מבחינים בתחושה שקיימת תפאורה ומכאן המבט לא יכול להשאר זהה. השהיית הספק אינה אינסופית ומכאן נקודת התורפה היחידה של התערוכה היא אולי המעטפת הגרנדיוזית שלה.

–

נעמה ערד, ללא כותרת 2024. צילום ליאת אלבלינג

–

כדיסוננס מוחלט לתערוכה של נעמה ערד אפשר להצביע על שתי תערוכות מצוינות נוספות המשתמשות באסתטיקה שונה בתכלית. התערוכה היפיפיה עד כאב כמעט של יערה גור אריה בגלריה אינדי והתערוכה של מורן פישר בגלריה נולובז.

–

יערה גור-אריה. מתוך הסדרה רקוויאם לאצת פילמנטוס, 2019-2021

–

תערוכה #2 'הרוח בשערך' מורן פישר בגלריה נולובז

–

התערוכה של פישר, באוצרות גילית פישר, היא תערוכה של ציורים יפים. אני יכול לדמיין בעיני רוחי את התערוכה תלויה בביקורת של המדרשה או בצלאל וסוחבת איתה קיטונות או דליים מלאי בוז. זה סוג הציור שהיה מכניס את אבות האמנות הישראלית לסחרור. הוא יפה, הוא עדין, הוא לא אירוני ואף לא מסווה את היופי שלו במעטפת של היפר אסתטיקה, קאמפ וכולי. ציור יפה ונטול ציניות הוא הקריפטונייט של אמנות ישראלית. למרות היופי של העבודות של מורן פישר, הציורים שלה רחוקים מלהיות קלילים, חנפניים, חסרי תוכן או כל שאר הדברים שנראה שהאמנות הישראלית גילמה חרדה עמוקה לגביהם. יש בעבודותיה של פישר עדינות טרנסנדטלית. היא אינה חפה מפגמים אך עצם נוכחותן של העבודות מסמנות הרחבה מבורכת של השיח האמנותי. הקו האוצרותי הנקי עושה לעבודות חסד.

–

מורן פישר בגלריה נולובז 2025

–

נקודות השקה:

סימולציה של פרחים בציור מול סימולציה של אסתטיקה פרומה בחלל תעשייתי.

אסתרטגיות שונות של יופי

ובשתיהן יש שיער

–

מורן פישר בגלריה נולובז 2025

–

'חמה בנרתיקה' של נעמה ערד מוצגת עד 29.11 בגלריה זומר פרטים נוספים כאן

'הרוח בשערך' של מורן פישר מוצגת עד 13.12 בגלריה נולובז פרטים נוספים כאן

–

מורן פישר בגלריה נולובז 2025

–

מגזין BANDITKA הוקם בשנת 2015 והתבסס כאחת הבימות העצמאיות הבולטות בישראל, עם מספר רב של מדורים ושורה ארוכה של כותבים, אוצרים ואמנים אורחים. המגזין מפרסם באופן תדיר ראיונות, ביקורות על תערוכות והמלצות על אירועי תרבות.

–

תרומתכם תאפשר לנו להמשיך ליצור, לעורר מחשבה, לעודד סקרנות ולהעשיר את השיח התרבותי.

–

תמכו ב- BANDITKA

והפיצו רק אהבה 💗