סטינג #1 מסיבת הפרידה מגלריה 'אלפרד' אנשים חולפים ומתגודדים בחלל הגלריה ביום הסגירה שלה, יש מסירה של מעט ציוד בחינם , בעיקר זוטות דוגמת זרועות לתליית מסכים ודומיהם. חברות הגלריה נפרדות ומידי פעם הגיחו דמויות שונות מעולם האמנות, וחברות עבר של הגלרייה למבט אחרון ופרידה.

–

אי שם בעבר הרחוק ב2005 קמה גלריה 'אלפרד' שנסגרה רשמית השבוע. 'אלפרד' היתה אחת מהראשונות שאימצו את המודל השיתופי. בתחילת שנות האלפיים לגלריות המסחריות היה הרבה כוח, ולהיכנס לגלריה היה הליך קרוב לבלתי אפשרי לרוב האמניות והאמנים. היה ועדיין קיים קשר בין מוסדות לימוד, גלריות ומוזיאונים. אותו קשר נתן תחושה מבוססת מציאות שמי שלא נבחרו עוד ממוסדות הלימוד נידונו להעלם. נגד הגורל הזה קמו קולקטיבים בעלי אג'נדה שיתופית סוציאליסטית. אמניות ואמנים התאגדו כדי לבנות יחד כל מה שצריך בשביל גלריה – חלל, שהשכר דירה וההוצאות השוטפות שלו התחלק בין חברי הגלריה, או על ידי השגות מימון ותמיכות. תפעול – יחסי ציבור, תלייה, אוצרות, והפקה שהתחלקו גם הם כאשר חברות וחברים שונים תרמו מכישוריהן. מבחינה אמנותית הגלריות השיתופיות לא התבססו על הכנסות המגיעות ממכירות של עבודות אמנות, עובדה שתרמה לחופש היצירתי. התערוכות היו אקלקטיות באיכותן. באלפרד היו תערוכות נסיוניות, מרגשות, אחרות, יפיפיות ומידי פעם גם תערוכות מוצלחות פחות כמו כל גלריה. למרות הטווח הבלתי נמנע, הסקלה בין טוב וסתמי נעה בקטביות פרועה יותר.

–

חברי אלפרד

–

הגסיסה של אלפרד קשורה  לשני גורמים מרכזיים. הראשון הוא ייבוש תקציבי התרבות על ידי משרד התרבות הפועל בדומה לרוב משרדי הממשלה כנגד התחום אותו הוא אמור לפתח. השני הוא שינוי מודל התמיכה במוסדות אמנות ומתן שכר אמן כחלק ממהלך שהיה יוזמה של איגוד האמנים. יוזמה זו אשר נשמעת מבורכת והכרחית פועלת נגד הגלריות הקטנות יותר אם אין הגדלה של התקציב ממשרד התרבות.

–

שיחה עם טליה רז, חברת גלריה אלפרד:

–

ש – איך הפרידה מרגישה לך?

ט – הייתי שם הרבה שנים, עצוב שאלו הנסיבות שמביאות אותנו לסגירה. המהלך הזה מרגיש כאילו שאין הערכה לתרומה של הגלריות השיתופיות שמבוססות על התנדבות.

–

ש – מה היה הקו האידיאולוגי של הגלריה?

ט – רצינו לתת הזדמנות לכמה שיותר אמנים להציג דברים שלא היו מוצגים אחרת, להרחיב את שדה האמנות. ניסינו להעלות את הרף ובשנים האחרונות ניסינו גם לייצר קו אוצרותי אחיד עם נושא מטרייה לכל שנת פעילות כדי לעשות חיבורים בין הצעות לתערוכות שקיבלנו.

–

ש – בשנים האחרונות 'אלפרד' הפכו להיות קבוצה נשית, זו היתה החלטה מודעת?

ט – תמיד היה רוב נשי אבל בחמש שנים האחרונות זה כמעט רק נשים. זו לא היתה מדיניות או תוצר של החלטה, אולי בנשים יש משהו שיותר מתחבר לקו שיתופי. גם נשים עוסקות בקריירה וקידום של האמנות שלהן, בפרנסה וכדומה אבל יש הבנה יותר לגבי החשיבות של קהילה.

–

ש – איך השינוי במודל של תמיכה בגלריות השיתופיות פגע בגלריה?

ט – קיבלנו שנתיים לבצע מעבר, בשנה הראשונה היו עוד יחסית הרבה הקלות. הגענו עם הרבה שאלות למשרד התרבות והבנו שנצטרך להמציא את עצמנו מחדש במודל אחר כדי להצליח לשרוד כלכלית. אחד מתנאי הסף למשל הוא שהגלריה תפעל עם מחזור שנתי של מאה חמישים אלף שקלים של הוצאות, בלי שכר דירה וארנונה. מה שאמר שנצטרך להכניס סכומים שהיו בדיוניים בשבילינו. האפשרויות היו או לפתוח בית ספר לאמנות, או לעשות ארבע תערוכות בשנה שהן לא רווחיות, ועומדות בתנאי הסף, וששאר התערוכות אנשים ישלמו כסף בשביל להציג. ניסו לדחוף אותנו למודל הזה, אבל זה לא הרגיש אתי או נכון.

–

מיכל ידוב, פרט מתוך תערוכתה "אוולין" באלפרד

–

ש – אז המודל דומה למה שנגיד קיים בבית האמנים בתל אביב בו לכאורה צריך לשלם בשביל להציג

ט – בדיוק, אני לא מאמינה שזה מודל נכון או טוב, או מודל שתורם לשדה האמנות. אני מבינה את הרצון להוביל מהלך שיקדם גופים גדולים יותר ומקצוענות. אבל בפועל המודל הזה לא עובד. הוא מפלה בין אנשים עם אמצעים לכאלו בלי, הוא לא פועל מתוך שיקולים שקשורים לאיכות ותוכן.

–

ש – אתן גביתן בערך 400 שקלים להשתתפות בתערוכה נכון?

ט – תלוי בתערוכה, בין 600 לתערוכת יחיד עד לאלף לתערוכה קבוצתית, בה הכסף התחלק בין מי שהציגו. הסכום הלך לכיסוי הוצאות וקרוב לסכום שהאמניות גלריה משלמות מידי חודש, שזה היה 230 שקלים. הסכומים האלו הלכו להוצאות שכללו למשל הדפסת הזמנות, השתתפות בתיעוד התערוכה ועוד. לשלם שכר אמן גרם לזה שהצטרכנו לוותר על שירותים שנתנו.

בפועל, אם הפקה של תערוכה בגלריה קטנה תגיע לנגיד ארבעת אלפים שקלים, שכר האמן יהיה שמונה מאות שקלים. זה סכום שמכסה נגיד מסגור של עבודה בגודל בינוני. זה לא משהו שבאמת נותן הרבה לאמניות.

–

ש – את חושבת שזה קורה גם במוזיאונים וחללים אחרים?

ט – אני מאמינה שכן, אם התקציב לא גדל, ונוספת עוד הוצאה, זה חייב לרדת ממקומות אחרים. בסופו של דבר המהלך מצמצם הזדמנויות ומוריד את המקצוענות של מוסדות.

–

ש – מה תעשי עכשיו שהגלריה נסגרה?

ט – אחפש את דרכי, אצטרך לייצר עוד קשרים כדי להמשיך להציג. הגלריה היתה חלק מהזהות שלי כאמנית הרבה שנים. נראה לאן הכל ילך. הגלריה נתנה לי ביטחון למצוא את הכוח שלי.

–

ש – את חושבת שהגלריות השיתופיות האחרות ישרדו?

ט – אני לא יודעת איך אם כן. יש גלריות כמו נולובז שחיות בעיקר מהכסף של האמניות גלריה. הן קבוצה גדולה יותר ועדיין ללא תמיכות. מה שמאפשר את הקיום של הגלריה הזו למשל היא העובדה שיש הרבה אמניות גלריה, כך שהסכום שנכנס גבוה יותר, המחיר הוא שיש לאמניות גלריה פחות הזדמנות להציג בגלריה.  גם הגלריות השיתופיות והקטנות יותר שישרדו ימשיכו להיפגע.

–

אנסטסיה ניקולינה

–

סטינג #2 תערוכת הסיום של תואר שני בבצלאל

כאמירה כוללנית וגורפת מידי, תערוכות סיום של תואר שני לרוב לא מעניינות. הסיבות לכך תמונות ככל הנראה בשילוב גורמים הכוללים בין היתר את העובדה שבתואר שני לאנשים יש חיים משל עצמם. בניגוד לתואר ראשון, שם יש תקווה להציג ולהצליח, רעב מסוים המלווה בזמן פנוי, ובמסגרת שכוללת להגיע כל יום לעבוד על הפרוייקט סיום, בתואר שני בדרך כלל המוטיבציות הן אחרות. נסיון נוסף להתברג לתחום ולייצר קשרים, צורך בירוקרטי מעיקרו לאלו שמלמדים להעלות את הסטטוס האקדמי בשלב נוסף כדי להוסיף הזדמנויות או שכר, או התפתחות אישית מתוך עניין סובייקטיבי. כל אלו אינם מאופיינים בלהט הנעורים וההתרגשות של תואר ראשון. מאידך, יש ציפייה שלא תמיד נעענית לרמה גבוהה יותר, למידה של בגרות, הבנה ולכידות בכיוון האמנותי.

–

נעמה הראל

–

בתערוכה יש כמה עבודות יפות כמו למשל הציורים של אנסטסיה ניקולינה, העבודה החכמה והרגישה של נעמה הראל שלקחה את הפנטזיה האינפנטילית של אדריכלות לילדים – בתים מופשטים לרמת היסוד כדי להופכם למשחק, והפכה את אותה פנטזיה לעולם קפוא וחד ופראי דווקא בגלל הסטטיות והמונוכרומטיות שלו. גם הציורים של טל בר און חכמים ומותירים רושם. בתוך השלל הרב של מספר הבוגרות בוגרים הגדול יחסית יש כמה דברים יפיפיים בתוך שפע של עבודות המרגישות שנעשו כלאחר יד. עבודות הנבלעות בתוך המרחב הדומיננטי של הגלריה המתפוררת. נדמה שאמנות נידונה למרחבים מתפוררים גם בארועים משמחים דוגמת תערוכות סיום. כל אלו אינם הצג העגום ביותר. השאלה שנשאלת עם היציאה מהתערוכה היא אולי איזה עולם מחכה לבוגרות והבוגרים. כיצד העיסוק המאוד פרטני בסובייקט ובנקודות האישיות מתחכה או רואה או מצליח להכיר בעולם שבוער בחוץ.

–

טל בר און

–

התערוכה כמכלול מתחברת לתמונת המראה של מה שניתן לכנות המחנה הליברלי. הכל מפוצל מאוד, זועק את הסובייקט שלו, ללא הצלחה לתפוס או להבין את הנקודות המשותפות. העולם בחוץ שמחכה לבוגרות והבוגרים הטריים הוא כזה שמרעיב את עולם התרבות, כזה שלא רואה ערך במה שלא תואם את האינטרס הפוליטי, כזה שבו לאמניות ואמנים ישראליים אין יכולת כמעט בכלל לצאת ולתוך שדה האמנות מחוץ למדינה. אילו גלריות, מוסדות לימוד וכדומה יוכלו לתת מענה למי שסיימו כרגע את הלימודים ומה יצטרך לקרות על מנת שיבינו שאם לא יהיה מבט רחב יותר מחוץ לעולם הפרטי, האפשרויות הינן מועטות במקרה הטוב.

–

תערוכת בוגרי.ות התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל

–

אלפרד – מכון שיתופי לאמנות ולתרבות

–

–